כולם צדקו, כולם מתים

היום, לפני 1951 שנים, נכנס טיטוס הרשע לירושלים והתחיל להרוג את כל הצודקים למיניהם. 

הוא הרג את אלו שצדקו כשאמרו שאין לנו סיכוי מול רומא וחייבים להשלים, הוא הרג את אלו שצדקו כששרפו את האסמים כדי שלא תהיה ברירה אלא להילחם, הוא הרג גם את אלו שצדקו כשבחרו להתפלל וללמוד תורה מבלי לבחור צד וגם את אלו שצדקו כשאמרו שהכל זה באשמת העשירים. 

כולם צדקו, כולם מתים.

אני מסתכל מסביבי, וכולם כל כך צודקים. ההוא כותב פוסט שמסביר בצורה כל כך צודקת למה היה חייב להקים את הממשלה, והפוליטיקאי ההוא נואם, בצורה צודקת ביותר, איך הממשלה הזו היא ממשלת זדון ואסור היה להקים אותה.

הקפיטליסט מסביר במאמר מנומק בעיתון למה שוק חופשי זה התכלית, והסוציאליסט ברדיו מתאר בפירוט את האימה והאסון שיקרו פה כשיהיה שוק חופשי. ההוא אומר לתקוף בעזה, וההוא מזדעזע רק מהמחשבה. העיקר הוא שלכולם יש דעה, העיקר הוא שכולם צודקים.

איבדנו את היכולת להביע דעה מורכבת, את היכולת לראות את האמת שבדברי הצד השני. מורכבות זה נחמד והכל, אבל מה נעשה, אין בזה לייקים... אז אני חייב להיות צודק, חייב לצעוק הכי חזק, שישמעו מה שאני חושב, שיקשיבו לי. שידעו שאני קיים.

אין לי תובנה גדולה להעביר פה, גם לא חושב שאני מחדש יותר מדי, אבל זו בדיוק הנקודה - שלכולם ברור לאיפה הדרך הזו מובילה. גם בסוף ימי בית שני, כולם ידעו שזה הולך לקרות, כולם, ולא משנה אם הם קנאים, כהנים, פרושים או קנאים יותר, כולם ראו את זה מגיע. 

אז למה הם לא עשו משהו? למה הם לא עצרו את זה? כי כולם היו עסוקים בלצדוק. לצדוק ולמות.

אני לא חושב שאנחנו שם, אפילו ממש לא, אבל אנחנו עוד עלולים להגיע לשם. מלכות ישראל כבר חרבה פעמיים בעבר, ככה שהסטטיסטיקה לא לטובתנו, אבל עדיין אפשר לנצח אותה. אם רק נקשיב קצת יותר, אם רק נהיה קצת פחות צודקים.