סמארטפון
סמארטפון שאטרטסוק

לפני שבועיים ארגן חבר שלי, מחנך בישיבה תיכונית, יום אתגר לתלמידי כיתתו שכלל בסוף ריצת 5 ק"מ. כמה תלמידים שלו שלא התאים להם להזיע אמרו לו שאין להם כוח לזה והם רוצים להשתחרר.

חבר שלי התעקש איתם ואמר להם שלא יכול להיות שהם רואים קושי וישר נבהלים. הם שמעו אותו, הנהנו יפה עם הראש, התקשרו להורים שלהם וכעבור עשר דקות חבר שלי קיבל הודעה מכל ההורים שלהם ללא יוצא מן הכלל: 'מאשרים לילדים שלנו להשתחרר'. המשחק נגמר. התלמידים שלו 'ניצחו' ניצחון שכולו הפסד. ואז נתקלתי במאמר הנהדר הבא שכתב הרב אילעאי עופרן:

"כשהיינו בכיתה ד', יצאנו למחנה קיץ של הצופים. וכשירד החושך, ועדיין לא אכלנו ארוחת ערב, והיינו עייפים ורעבים וקצת מבולבלים, כולם הרגישו את גוש הגעגוע והקושי מטפס במעלה הגרון. חלק בכו, חלק התגברו, אני מניח שהיו בודדים שממש התפרקו מזה. אחרי זה אכלנו והתארגנו לשינה, המדריכים והמדריכות ניסו לסייע לנו לצלוח את הקושי ואולי אפילו להנות עד שנלך לישון. למחרת בבוקר, כשהשמש שוב זרחה, כולם הרגישו הרבה יותר טוב והיה כיף גדול.

דבר אחד לא עשינו באותם רגעים של קושי - אף אחד לא התקשר הביתה. לא בגלל שלא רצינו, רצינו מאד, פשוט לא היה איך. בהיעדר אמצעי תקשורת זמין (למעט מכשיר קשר למקרי חירום), נאלצנו להתמודד עם הקושי הזה בעצמנו, בעזרת חברינו או מדריכנו הצעירים. ממילא גם אף הורה לא הגיע לאסוף מהמחנה ילד שלא מרגיש טוב (וחזר הביתה עם עוד 4 ילדים נוספים שראו את הטרמפ מגיע והתחילו גם הם להרגיש מיחושים). אני יודע היטב שעבור כמה וכמה מאיתנו החוויות האלה צרובות כטראומה איומה, אך דומני שרובנו למדנו שם שיעור בכוחות ומסוגלות, רצון ויכולת. חווינו הצלחה והתמודדות, עמדנו מול קושי ויכולנו לו.

ילדים שגדלים בעולם סלולרי, לא זוכים לחוות חוויות כאלו. הורים רבים מצדיקים את קניית הטלפון לילדיהם בכך שזה לא בשביל הגלישה והרשתות החברתיות אלא בשביל שיוכל להתקשר להורים כשהוא מחוץ לבית, בנסיעות ובדרכים. אלא שהנזק האמיתי, החמור, והמשמעותי שמחוללים הסמארטפונים בעולם (בצד שפע הברכה שהם משפיעים על כולנו), הוא לא בזמינות הפורנוגרפיה, בסכנות הביריונות ברשת או באתגרי הטיקטוק. הסכנה האמתית היא לגדול בלי הזדמנות לפתח חוסן. בלי הזדמנות להתמודד עם קושי לבד. בלי חוויה של קושי שמצאתי בתוכי את הכוחות להיחלץ ממנה. כשאמא ואבא תמיד זמינים בלחיצת כפתור, וכשהם תמיד יענו (גם באמצע פגישה, שיעור או פעילות אחרת כי "חייבים לענות לשיחה מהבית"), אין לאותו נער או לאותה נערה שום מרחב של ניהול קונפליקט לבד, של קבלת החלטות ואחריות בלי חבר טלפוני, של הליכה בדרך שאין בה כרגע אפשרות חילוץ מיידית. אפילו לא של התחושה שאמא ואבא מאמינים בכוחות וביכולת שלי.

אני יודע שזה מציל נפשות. אני יודע שיש מי שיכול רק כך וחשוב לי לומר שאני לא מתגעגע לעולם הפרימיטיבי של פעם. אבל חשוב שנדע את המחיר. הפיקוח ההורי על המרחב של הסמארטפון מתמקד בדבר הלא נכון. פורנוגרפיה היתה תמיד. ילדים שההורים שלהם זמינים לפתור עבורם כל קושי, זו תופעה חדשה. לפעמים נראה לי שתוכנות הסינון הסלולרי מסננות את הדבר הלא נכון - עבור לא מעט ילדים וילדות, יותר משדחוף לסנן את התכנים, דחוף לסנן את השיחות הביתה...

כדי לפעול בעולם, כדי לבנות מערכת יחסים, כדי לפתח מיומנויות של אהבה ואמונה, מחשבה ויצירה, אדם חייב לפעמים להיות לבדו. להעז להיות לבד, להיות מסוגל לשאת רגע של בדידות, אולי אפילו להנות ממנו. מי שגדל עם סמארטפון לא מפתח את המיומנות החשובה הזו כמעט בכלל. אפילו ברגעי ה"לבד" האולטימטיביים - בישיבה בשירותים או בשכיבה במיטה לפני השינה, הסמארטפון ביד מפיג כל שמץ של בדידות ולא מאפשר לטפח אף אחת מהמיומנויות הללו.

האתגרים החברתיים והנפשיים, אך גם האמונים והרוחניים שלנו בשנים הקרובות, מושפעים במידה רבה מהיעלמות רגעי הקונפליקט ורגעי הלבד. הזמינות המתמדת של אמא ואבא היא ברכה גדולה ותיקון גדול, אבל היא גם פצצה מתקתקת. ואם נודה על האמת, אני פוגש לא מעט צעירות וצעירים שעבורם היא כבר התפוצצה"

כל כך מדויק. כל כך נכון. ולא נותר לי אלא לקוות שדבריו של הרב אילעאי יגיעו לכמה שיותר הורים שעוד לא הפנימו שהמחיר הגבוה של הסמארטפון שהם שילמו עבור הילדים שלהם, הוא בעצם הרבה יותר גבוה ממה שהם חושבים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו