מעבר לקווים

השבוע נסגרה רשמית עונת מסיבות הסיום. אשתקד נאלצנו להסתפק רק בטעימות מהתענוג המרגש הזה. חיכינו לקטנה מחוץ לגן, מתעדים אותה פוסעת על שטיח אדום ולראשה כתר של בוגרת הגנים. צפינו בבוגר השמינית שלנו דרך מסך המחשב, מזילים דמעה למרות הזום ומתבאסים על המרחק. אפילו תמונה של ילד־מחנך־תעודה לא זכינו לצלם. השנה זה היה אחרת. מסיבות סיום אמיתיות ומרגשות. כאלה שבימים כתיקונם אולי מקטרים עליהן, אבל השנה יודעים להעריך, במיוחד כשהמסכות כבר חזרו לשכונה, מזכירות שהשגרה שחגגנו בקול רעש גדול עדיין שבירה.

מסיימת הגנים של השנה שעברה סיימה השבוע את כיתה א', והמסיבה שלה פיצתה גם על חגיגת הסידור שלא הייתה לה. בוגר השמינית של אשתקד זיכה אותנו במפגש סיום של הורים, צוות וחניכים במכינה שבה בחר ללמוד, מכינה מעורבת אי שם בארץ.

גם החילונים מודאגים

כשהגענו למכינה נשאבתי לזיכרונות ממפגש ההיכרות עם הצוות, לפני שנה וקצת. הייתה זו התכנסות של הורים שלא מכירים זה את זה, שמנהלים אורח חיים שונה, שעל פניהם תלוי חצי חיוך קפוא, מעט מודאג. הם גאים בילדים שהחליטו ללמוד במוסד ערכי והתקבלו למכינת דגל, אבל באותה נשימה מנסים להבין מה בדיוק מצויר על הדגל הזה.

התיישבנו בבית המדרש. מימיננו קיר גדוש בספרים, בעיקר ספרי קודש. תורה ונביאים ומחשבת וגמרא. פגשנו את הצוות, גברים שרובם חובשי כיפה, מדריכות נחמדות במכנסיים.

ראש המכינה תיאר את החשיבות שבהנחלת זהות יהודית וישראלית, המדריכים הוסיפו כהנה וכהנה, ואז הגיע זמן השאלות. היה לי ברור שלא כל ההורים הדתיים מבסוטים עד הסוף מהבחירה של ילדיהם. מכינה שיש בה גם דתיים וגם חילונים, גם בנים וגם בנות, לא הייתה בתפריט האפשרויות שלהם. ואכן השאלות הגיעו. אמא אחת שאלה אם מתקיים מניין ואיפה, והאם לוח הזמנים של המכינה מתחשב בתפילות. הורה אחר שאל האם אפשר לשמור כאן שבת כהלכתה. לא הופתעתי. סוף כל סוף, לבית דתי יש כללים וגבולות ודרך. אבל אז התרוממה עוד יד מקהל ההורים, יד מהוססת שמאחוריה קול חלש, מכחכח בגרון, ששואל את ראש המכינה חובש הכיפה: סליחה, כל הצוות כאן דתי? זו לא אמורה להיות מכינה מעורבת? והנה בסוף האולם עוד יד, ושאלה בקול מעט רם יותר: אז אתם הולכים ללמד כאן רק לימודי יהדות? ומאחורי היד השלישית עמדה שאלת המאה: מה החזון שלכם בשביל הילדים שלנו? או במילים אחרות, מה יקרה להם כשייכנסו למערבל הזהויות שיש כאן?

בום. לא חשבתי שזה מה שמתחולל בליבם של האנשים שישבו איתנו יחד. ידעתי שההורים הדתיים צריכים להימתח, אולי אפילו להשלים עם הגבולות שילדיהם יחצו, והנה יש כאן צד שני, חושש גם הוא. גם לו יש גבולות, גם הוא מפוחד. גם הוא לא היה רוצה שילדיו ייצאו מהמסלול שהוא פוסע בו. נכון, לחילונים שישבו איתנו אין תורה אלוקית חותכת, הם לא מחויבים לעלות על אוטובוס בשבת או לאכול בשר לא כשר, אבל יש להם עקרונות ודרך, נתיב שיצרו בעצמם והוא חשוב ויקר להם. פתאום הבנתי שהמפגש הזה הוא מפגש של שני צדדים שהולכים אל הלא נודע. מה יהיה עם הילד? איך הוא ייראה בסוף הדרך? במה הוא יאמין? ופתאום היה שוויון. כולנו היינו חרדים.

אחראים על הבית השלישי

לפני כמה חודשים השתתפתי בפאנל של ציונים דתיים מכמה גוונים. לי ייעדו את המקום השמרני בסקאלה (בכל זאת 'בשבע'), ולכן השתנקתי כששמעתי את דבריה של מי שייצגה את הקצה הסופר־ליברלי במגזר. "הציונות הדתית היא בכלל לא מגזר אחד", הכריזה. היא הסבירה שילדיה, שלומדים בבתי ספר משותפים לדתיים וחילונים, לא יפגשו לעולם ילדים שלמדו בתלמוד תורה. שהחמודים שלה חברים בתנועת נוער של הצופים הדתיים ולכן אין להם שיג ושיח עם בוגרי תנועת אריאל. היא הוסיפה בלהט שגם בגיל התיכון יוצאי רחמה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם תלמידות אולפנת רעיה או עם תלמידי ישל"צ, והנה נקרענו זה מזה ואין לנו עתיד משותף.

דמיינתי איך אני עונה לה: "ילדים הם עם מפתיע. כשיגדלו הם יאספו את מה שקיבלו בבית, בתנועה ובבית הספר ויחוללו מכל זה משהו חדש, משהו שלהם, בחירות שלא תמיד יעלו בקנה אחד עם מה שתכננת. הילדים שלך", ביקשתי להגיד לה, "יפגשו גם יפגשו את בוגרי אריאל ואת בוגרי בני עקיבא. האמת? הם יפגשו גם את בוגרי השומר הצעיר ובנות בתיה. אולי הם יחליטו ללכת רק קצת יותר ימינה או קצת יותר שמאלה מהדרך שבה את הולכת, אבל ייתכן שיחליטו לאמץ אורח חיים חילוני או חרד"לי או אפילו חרדי. את, כאמא, תצטרכי להימתח עד הקצה שסימנת לך, עד אליהם, וללמוד איך את מרגישה עם האמיתות החדשות שלהם ועם אורח החיים האחר". אבל לא התפרצתי לדבריה ולא הפרעתי לדיון המנומס, רק נשארתי עם המחשבות על הורות.

כן, ילדים הם עם מפתיע. כשהם תינוקות הם לא בוכים רק לפי הזמנה ולא נרדמים כשאומרים להם, כשהם גדלים הם מפתחים אופי וכוחות משל עצמם וכשהם בוגרים הם סוללים לעצמם דרך. ולנו נשאר להביט בבחירות שלהם, לפעמים להתעלף מהן, אבל רוב הזמן להתפעל מהמקומות החדשים שהם הולכים אליהם, ללמוד מכך ולהיות שם בשבילם.

למען האמת לא מדובר רק ביחסי הורים וילדים. לאחרונה נדמה שקשה לכל גוון בציבור הישראלי לשמוע קולות אחרים, דעות אחרות. גם השמרנים ביותר וגם הליברלים ביותר, כולם לוקים באותה תסמונת. החשש מהלא מוכר, הסטיגמה על הלא ידוע. אני לא מציעה לוותר על הערכים ועל הדרך, אבל בסוף כולנו, כל הציבור הגדול הזה, אחראי על כך שהבית השלישי לא ייחרב, ועל כל אחד מוטלת האחריות לצאת מאזור הנוחות שלו, להכיר ולהקשיב.

לתגובות: ofralax@gmail.com