העולם שייך לצעירים

קצב הדיבור שלו מהיר אך ברור, אנחנו גולשים מנושא לנושא, כל הערת אגב פותחת עוד עולם מסקרן. הוא שופע מידע, שמות, תאריכים וסיפורים, והכול מרתק. הוא אומנם אנתרופולוג, אבל לגמרי תיאטרלי. לא לחינם הצלם שהגיע לעשרים דקות מצא את עצמו יושב עם מושא הצילום לשיחה ספונטנית של שעתיים. "אני פשוט אוהב אנשים. זה תמיד מרתק אותי", מסביר האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון (53). "אנתרופולוגיה פירושה חקר תרבויות, יישומית הכוונה היא שהלקוח שלך הוא לא רק האקדמיה, אלא עוד גופים שאתה עובד בשבילם עם הידע שלך, מחוץ לאקדמיה".

במוקד נושאי החקר של ליאון נמצאת התרבות הצעירה – ילדים, בני נוער וצעירים. "אני חוקר הכול, זה הוליסטי, כל מה שקשור לאוכלוסיית המחקר הזאת מעניין אותי. אני עובד בשטח. משנות ה־90 אני נמצא במה שנקרא תצפית משתתפת. זה להיות הרבה מאוד בחברת נוער, צעירים וילדים, זה להביט בהם כמו שאתה צופה בשבט. לדבר איתם, עם ההורים, עם האחים, עם צוותי חינוך, עם המדריכים שלהם, עם כל מי שיש לו נגיעה אליהם, כולל מעסיקים בשוק העבודה. זה לקרוא חומר אקדמי וחומר בכלל - ומכל זה להתחיל להוציא תובנות בנוגע לתרבות הזאת. את התובנות שלי אני מנגיש הלאה".

תתפלאו, הנוער מקשיב יותר להורים

תמיר ליאון הוא תושב פרדסיה, נשוי ואב לשלושה בנים. היום הם בכיתות ה' עד י"ב, מה שהופך את נושא המחקר שלו לנוכח במעגל הקרוב ביותר בחייו. סדר היום שלו צפוף ומגוון. "הבוקר למשל הרציתי בפני בנות באולפנת צביה במעלות. התבקשתי לדבר עם כיתות ז'-י"ב על טכנולוגיה לפני הקיץ. השיחה שהייתה אמורה לארוך כשעה ארכה בפועל יותר משעה וחצי, ואחר כך הבנות נשארו לדבר ולשאול לפחות עוד חצי שעה, זה עורר הרבה מאוד שאלות". במפגשים שלו עם ילדים ובני נוער הוא מבקש להעניק להם הסתכלות מחודשת, אבל דרך המשקפת שלהם. "אם הייתי צריך לשכנע מישהו שלא מהשבט הזה, הייתי מדבר אחרת. כאנתרופולוג אני מנסה לפצח את הקוד התרבותי שלהם. לקוד תרבותי אין הגדרה מוחלטת, יש יותר מ־60 הגדרות. אני כולל בזה הכול: מנהגים, התנהגויות, רגשות, חלומות, אמונות, פרקטיקה. כל מה שמתרחש בקרב הנוער והצעירים".

כשהוא פוגש בנות אולפנה, טוען ליאון, הוא אינו מזהה הבדל גדול בינן ובין בני גילן במגזרים אחרים. "אותן שאלות שעלו באולפנה עלו גם בתיכון אליאנס בתל אביב בשבוע שעבר". בהמשכו של אותו יום נסע ליאון לקיבוץ עירון, למפגש עם שותפו לחלום. "כבר כמה שנים אנחנו עובדים על הקמת מרכז לחינוך לקיימות בקיבוץ עירון. הגעתי לזה כי זה מעניין מאוד בני נוער. כולם, בלי חציצה פוליטית, חברתית או לאומית".

לפני ארבע שנים ליאון היה שקוע בקריאת כתבה על ארזי הלבנון, שכידוע שימשו את שלמה המלך בבניין הבית הראשון. מסתבר שהעצים הללו הם שרידים של עידן הקרח, ובגלל ההתחממות הגלובלית הם גוועים ונעשה ניסיון בינלאומי לשמר אותם. "אם נרצה לבנות איתם את בית המקדש הבא לא נוכל כי לא יהיו עצים כאלה. גמרתי לקרוא את הכתבה ובדיוק אותו חבר מעירון מתקשר אליי. קיימות פירושה לחיות בעולם הזה ולשמור עליו. במובן הצר זה איכות הסביבה, אקולוגיה ומיחזור. במובן הרחב היותר - שינוי תרבותי מהשורש כדי לחיות בצורה הוגנת עם הסביבה".

לליאון חשוב לשתף במיזם גם את הציבור החרדי. "זה עניין של כולם, וזה בסיס נהדר להתחבר דרכו. זה חשוב לי. כל מי שעובד עם נוער רואה את הדמיון בין בני הנוער מכל המגזרים. משהו מתחרבש לאט כשנהיים מבוגרים, אבל בין בני נוער יש דמיון אדיר. בדוגמאות שאני מביא בהרצאות שלי יש אולי שניים או שלושה אחוזים ששונים בין קהל חילוני לקהל דתי".

איך הגעת כאנתרופולוג לחקור את הגיל הזה?

"הייתי ילד מאוד סקרן, פעיל ובעיקר קורא הרבה. ההורים שלי הם אנשי חינוך. אחרי שסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה חיפשתי מה ללמוד לתואר שני. התחלתי לדבר עם אנשים מעניינים, חוקרים ואנשי רוח, לשמוע מהם, לפתוח את הראש".

כך התגלגל ליאון לאישה חכמה ששאלה אותו במפתיע: מה עם אנתרופולוגיה? ליאון התקשה להיפרד מהפסיכולוגיה, ובהתחלה חיפש חיבור בין פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. לבסוף הגיע לאוניברסיטת בן גוריון, שם בחר להתמקד באנתרופולוגיה יישומית. תחום יחסית נדיר, שכן היו רק שלושה סטודנטים במגמה. במסגרת הסטאז' שלו חבר ליאון לרשות למלחמה בסמים, שביקשה שיחקור תופעה שהתפתחה אז - תופעות סיכון בקרב סטודנטים תרמילאים. לאחר סטאז' ופרקטיקום מוצלחים, גורם במשרד החינוך הזמין אותו להעביר למפקחי שפ"י מכל הארץ שיחה בנושא התרמילאות. "אז לא היה לי טלפון נייד, אבל לחברה שלי – היום אשתי – היה מכשיר וזה המספר שהשארתי לקהל. אחרי ההרצאה המתינו בתא הקולי 70 הודעות של אנשים שביקשו שאבוא להרצות באזור שלהם על תרמילאות וסמים במזרח. משם התחלתי, נשאבתי לזה".

כבן לאנשי חינוך, ליאון מאמין שהעיסוק של הוריו הטביע בו חותם. "כילד מצאתי מבחנים של אמא בפריזר. לתוך זה גדלתי, מה זה להיות מורה שאכפת לו, שמשקיע עד השעות הקטנות של הלילה. מורים הם ציבור שאני מאוד מעריך".

איך אתה רואה את התמורות בדור הצעיר?

"אני, כבן 53, שייך לדור ה־x (שקדם לדור ה־y, ר"מ). אנחנו רצינו דרך עצמאית והאמנו שההורים שלנו לא מבינים כלום. לא בקטע של אי־ציות, אלא מתוך רצון למצוא את הדרך שלנו. החברה וקבוצת הגיל שלנו היו הדבר החזק ביותר בשבילנו. היום הנוער דווקא מאוד קשוב להורים, גם אם לפעמים זה לא נראה כך. הסיבה לכך היא מעניינת, והיא כי רמת החברות בין בני נוער ירדה. אם יש בעיה, למי תפנה? לפני שלושים שנה נערה אמרה: אלך לחברה טובה. היום היא תגיד: אפנה להורים שלי. למה לא תלכי לחברה? כי היום פחות מסתובבים בשכונה, יש פחות חוויות משותפות. היום אפשר להתבדר יותר בבית, יש פחות יחד חברתי, וגם האלימות ברשת מתרחשת בעיקר בין חברים טובים".

ליאון מסביר את ההשפעה של עידן הרשתות על התפוררות העולם החברתי: "אם נדמה את החברות לגוש מרובה שכבות, אז כששולחים אימוג'י טיפה מעליב פוגעים קצת בשכבת ההגנה של החברות. באנגליה יש שרה לענייני בדידות, והנתונים שם בנושא הזה הם כמו בארץ. זה נורא. פעם בודדים היו מבוגרים וקשישים, והיום פלח הבודדים הכי גדול הוא בני 18 עד 30, ואחריהם בני הנוער הם הכי בודדים. עם השנים הם פחות יחד, ויותר פוגעים זה בזה דרך המסך. הם גדלים בעולם שבו הם יודעים שכולם עובדים עליהם, חברות, משווקים, פוליטיקאים. למי נשאר להאמין? ההורים, וחלק מאנשי החינוך והספורט".

כדי לתמוך בטענה האחרונה מביא ליאון דוגמה משורות צה"ל: "כבר עשר שנים שואלים את מי שמסיים קורס טייס או חובלים: בגלל מי אתה פה? ואסור לענות הורים או משפחה. לאחר מכן מפקד חיל האוויר וחיל הים עושים ערב שבו הם מארחים את הדמויות המשפיעות הנבחרות. בדרך כלל אלה אנשי חינוך, מדריכים בתנועת הנוער או מדריכי ספורט. כולם אנשים שעובדים במערכת ואכפת להם מהילדים באופן אישי ולעומק. כמבוגרים יש לנו פוטנציאל אדיר להשפיע על בני הנוער. אנשי חינוך והורים יכולים להשפיע הרבה יותר מאשר פעם".

הנוסחה לכישוף בבית

השיחה שלנו גולשת למחוזות פוליטיים, האם יש ימין ושמאל (ספוילר: לטענת ליאון יש חלוקה כזאת רק בתפיסה הכלכלית), על שינויים שהחברה הישראלית עוברת ועל האופק הצפוי לנו. מתברר ששנת הקורונה האחרונה דווקא עוררה בליאון תקווה מסוימת.

"יש שינוי שאני אופטימי לגביו: שוק העבודה הישראלי עובר למתכונת של עבודה היברידית – יותר עבודה מהבית ופחות במשרד. הקורונה נתנה לזה דחיפה, ולפני חודשיים הממונה על השכר באוצר הכריז שהמשק הולך לעבור לעבודה היברידית. האנשים כפרטים כבר שם, והמדינה מתכוונת לנוע לשם. למה זה חיובי? אדם שנסע חמישה ימים בשבוע לעבודה ועכשיו ייסע רק פעמיים־שלוש הולך לקבל לחייו הרבה שעות במקום נסיעות ועייפות וביטול זמן בעבודה. אנשים בגילי יודעים שהדבר הכי יקר זה זמן, אפילו יותר מבריאות. בשנות ה־90 נוספו בישראל שעתיים בממוצע ליום העבודה, זה אומר פחות שעתיים ביום עם הילד ויחסים אחרים לגמרי בין הורה לילד. ההורים עברו מחינוך לניהול ופיקוח. התוצאות השליליות לא איחרו להגיע – ירידה בחוסן הילדים, עלייה ברמת החרדות, ירידה גדולה ביכולת של הילדים להתמודד עם בעיות, עלייה בהתנהגויות סיכוניות, ועכשיו כשעוברים לשוק היברידי אפשר בין השאר לקבל את ההורות שלנו מחדש.

"אני מאוד מפחד שאנשים לא יבינו את גודל השעה וימשיכו לעשות את מה שהם יודעים לעשות - לעבוד יותר קשה. זו בשורה שאני ממש רוצה להפיץ אותה. הורים שנשארו פתאום בבית גילו דברים חדשים. הורה רואה את הילדים רבים ביניהם ולא יודע מה לעשות. פעם עוד הייתה הילה מסביב להורה העובד שנוסע לפרנס את המשפחה, עכשיו ילד שרואה את ההורה עובד מהבית זה גורם לו לתחושת זלזול מסוימת - "זה מה שאתה עושה, עובד במחשב? גם אני יודע". פתאום הילדים תופסים את ההורים אחרת. אני חוקר את זה, ויחד עם שרון צול בניתי קורס להורה ההיברידי. אני מאמין שדרך זה אפשר להפחית את הסטרס, שהוא מקור למחלות, לנהל את הזמן בצורה יותר אסטרטגית ולשפר את ההורות. לא סתם לשרוף את הזמן שהתפנה".

לאחרונה החל ליאון להופיע גם בבתי ספר יסודיים ולא רק בתיכונים. את החוויה הזאת הוא מתאר כנפלאה, ומסביר מדוע הוא מתחבר לקהל הילדים בעוצמה רבה יותר: "זה נפלא, נפלא, נפלא. זה מאתגר כי הכול מהיר, ואי אפשר להרצות יותר משעה, זו יכולת הקשב. אני מדבר איתם על דחיית סיפוקים - משחקי מחשב, הטלפון, המינונים, כמובן בשפה שלהם. האמת היא שיש בתוכי מרכיב גבוה של ילד, במובן שיש בי התלהבות אינסופית כזאת, כל פעם מחדש. כל דבר שאני עושה הוא כמו בפעם הראשונה מבחינתי. אני עושה דברים כי כיף לי. אנשים זה דבר מרתק. אם אתה יוצא מבנאליות של מפגש, אתה רואה את הנשמה, וזה מיוחד מה שיש שם. אני מדבר עם הרבה קהלים - מורים, אנשי מקצוע, אבל אני מרגיש הכי שלם כשאני מדבר עם ילדים ובני נוער, כשהקהל לא ציני".

בכל שיחה ליאון מקפיד להגיע לפרקטיקה, הוא ממקד מול הקהל מה הבעיה ומה הפתרון. כעת הוא מספק את הפתרון למה שלטעמו הוא הבעיה הגדולה ביותר אצל ילדים: שעות שינה. "זו הפגיעה הכי חמורה של המסך בילדים, חד משמעית. זו פגיעה במלטונין ואור כחול ועוד. רוצים לראות כישוף בבית? לא צריך שתעשו שום פרויקט, ובכל זאת תגרמו לילד בבית הספר היסודי לישון תשע שעות ומעלה, ובעל־יסודי שמונה שעות ומעלה בלילה. כל מה שצריך הוא לא לישון אחר הצהריים, ושעתיים לפני השינה לא להסתכל במסך או בטלפון. אני יכול להבטיח לכל מי שיקרא, שאחרי יומיים-שלושה יש לכם ילד אחר. בלי שום פרויקט אחר! עשינו את זה בכפר נוער עם בעיות קשות. אמרתי להם: אל תעשו כלום, רק תסדירו את שעות השינה. הם עשו תחרות מגניבה וכפר הנוער השתנה לגמרי. הקשב עלה, פחות קוצר רוח, פחות אלימות, ילדים מבינים פתאום מה שהם לא הבינו קודם. כל אחד יכול לעשות את זה, רק צריך להיות החלטיים. גם הילדים בעצמם רוצים להמשיך אחרי יומיים-שלושה, זה טיפ הזהב".

"אל תעשו אישיו מהאוכל"

מה מעסיק היום את בני הנוער?

"בהכללה גסה – הסיפור החיצוני הפך להרבה יותר משמעותי. עכשיו חגגנו עשר שנים לאינסטגרם, וההיבט החיצוני מאוד משפיע. בכלל, זה דור שמצטלם המון. באחת ההרצאות אמרה לי ילדה: 'חוץ מיום שבת – כל רגע פנוי שלי אני ברשתות'. לטוב ולרע – מתעמלים, משקיעים בגוף מכל מיני היבטים. יש עלייה בלתי נתפסת בהפרעות אכילה, ובכל הציבורים. פעם זה היה רק בקרב בנות, היום שליש מהמתמודדים עם אנורקסיה ובולמיה הם בנים. אם היא או הוא לא החליטו בראש שהם יוצאים מזה – אין רופא בבית חולים שישאיר אותם בחיים. בפועל אין פתרון, והעלייה היא אדירה".

יש דרך למנוע את התופעה?

"לא לעשות בגיל קטן אישיו מאוכל. אתה רוצה שהוא יאכל אוכל בריא – תן לו אוכל בריא, אבל אל תדבר על זה כל הזמן. הילד מבין שאוכל זה עניין וקובר את זה, ואז בגיל ההתבגרות הוא מתעל את התסכולים שלו לשם. כמו כן, חלק מאוד משמעותי בהפרעה הזאת הוא הסתרה. יש המון הסתרה מהסביבה הקרובה בנוגע למה הם עושים, ולכן אחד הפתרונות הוא חיזוק הקשב של החברים והחברות. אולי הורה לא יתפוס את העניין, אבל החברה הטובה כן. עכשיו רק צריך להסביר לה שהיא חייבת לספר את זה מהר לגורם מבוגר, מישהו חייב לדעת את זה. זה נכון לא רק להפרעות אכילה, אבל שם זה קריטי".

יש תחומים נוספים שבהם בני נוער מתעניינים?

"בזמן שהוא לא יושב בכיתה, הנוער גם מתעניין בספורט ובידור, בעיקר וירטואלי. באופן כללי סולם הערכים של הנוער השתנה מטוב ורע למצחיק ולא מצחיק".

מה עם אידיאלים?

"בדרך כלל אצל נוער שיש לו אידיאלים, כמו למשל בציבור הדתי, נראה במחקרים שארץ ישראל יותר חשובה להם מהדת. איך רואים את זה? מחקרים על דתל"שים מראים שהם על הרצף - היום הם פחות מגדירים את עצמם כחוזרים בשאלה - אך עדיין הם בתפיסה שבעד ארץ ישראל. הארץ יותר חשובה להם מהדת. אצל החרדי יותר קשה לעזוב את הדת מאשר לעזוב את הארץ".

ליאון מצר על סולם הערכים שבחרה לעצמה החברה הדתית, וליתר דיוק – על הערכים שלא נכללים בראש הסולם הזה. "בהכללה, הציבור החרדי לקח את תורת ישראל, הסרוג לקח את ארץ ישראל, ולצערי הרב הציבור הכללי לקח את עם ישראל. בעיניי אלו פספוסים גדולים של החברה הדתית. המחאה החברתית ב־2011 מאוד עניינה אותי כאנתרופולוג – מי לא היה שם? לא עולים, לא ערבים ולצערי הרב כמעט לא היו דתיים, למעט אוהל מחאה בתקוע. זו הייתה החמצה מאוד גדולה לחברה הדתית, וכאדם שעסוק בחיבור זה העציב אותי. המחאה לא הייתה פוליטית, זה היה על גזל חד־משמעית. אני לא כל כך בקיא, אבל להבנתי המבול בא בגלל גזל, ואם אנחנו משלמים פה על גבינה צהובה פי כמה ממה שצריך – זה גזל, והציבור הדתי לא היה שם".

לאן לדעתך הדור הזה הולך?

"אל תשאלי חוקר שאלה כזאת. זה תלוי אם החוקר אופטימי או פסימי, תלוי באישיות שלו ולאו דווקא במה שהוא רואה בשטח. באופן אישי אני רואה כוחות מאוד חזקים אצל הנוער, הוא לא אפתי ואכפתי יותר מהאחים הגדולים שלו. אני חושב שהדור הזה יעשה שינוי שיהיה לטובה, וכדי לעזור לו לעשות את השינוי הוא יצטרך אותנו המבוגרים בהבנת מינוני התגובה ומגבלות הכוח ושיפור איכות התקשורת הבינאישית.

"בגלל שלנוער יש כוחות גדולים, אישי ציבור שמדברים בפומבי צריכים להיזהר מאוד. פעם איש ציבור או פוליטיקאי היה אומר משהו בעוצמה של 4, והנוער בגלל שהוא יותר קיצוני או רואה את הדברים בשחור ולבן היה פועל בעוצמה 7-6. היום איש ציבור מדבר בעוצמה 4, והנוער פועל בעוצמה 9-8, ומגיע למשהו שאתה בכלל לא התכוונת. היום הנוער יותר קיצוני ויש לו פחות אמפתיה. רגש השנאה נוכח יותר. לילדים שלי אני אומר: אם מישהו גרם לך לשנוא אותו הוא ניצח אותך. אם מישהו הצליח להוציא ממך שנאה הוא ניצח, כי השנאה משחיתה קודם אותך".

ליאון רואה כמשימה את הצורך לעדן את התגובות הקיצוניות של בני הנוער. לטענתו, מחקרים מראים שב־500 השנים האחרונות יש ארבעה מעגלי דורות שחוזרים על עצמם: "המעגל ראשון הוא אחרי משבר גדול, כמו מלחמת העולם. הדור השני ניסה לעשות תיקון גדול. ככה זה מתגלגל, והדור הרביעי מתחיל לראות שהכול סוגר עליו - השחיתות, הציניות, חוסר האכפתיות, האקולוגיה. ואז הדור הזה עושה מהפכה, אבל בצורה קיצונית שמביאה אסון גדול, שמתחיל את הגלגל מהתחלה. הדור הרביעי, שהוא הצעירים של היום, שולל הכול ולא מאמין לכלום. כמו שאומר הסלנג – אין לו אלוקים. הוא לא מוכן להכפיף את עצמו, הוא מוכן לעשות הכול. אני מתחיל לראות יותר ויותר אנשים, מכל הציבורים, שסבורים שכולם סביבם ציניים לגמרי ומשקרים ולכן אין למי להאמין, וזה מאוד מסוכן. לכן אני מנסה לעדן את המהפכה של הצעירים".

"אל תוותרו על אף חיבוק"

בסיום הריאיון חוזר ליאון לסוגיה המרכזית שמעסיקה אותו וגם את רוב קהל שומעיו. הוא משתף בתובנות ובהמלצות שלו להתמודדות עם בעיית המסכים: "המבוגרים מכורים למסכים לא פחות מבני הנוער, אפילו יותר, והם יודעים את זה. אני מציע להורים פחות להתעסק ברגשות אשמה, זה לא יועיל. אני ממליץ לקבוע חוקים לכל דבר, במיוחד למסכים – ולעמוד בהם. אתה חושב שהילדה כל הזמן במסך, אבל מבחינתה היא רק הרגע התחילה וזה מאוד חשוב מה שהיא עושה. כשנמצאים מול המסך תפיסת הזמן אחרת ונראית מועטת. גם אתה, כמבוגר, תקבע לעצמך שמשעה מסוימת עד שעת ההשכבה של הילדים אתה לא בטלפון, גם אם אתה לא עם הילדים. חוקים כמו בשבת. מסך – אל תשתמש בו כעונש או פרס, כי אז אתה מאדיר את המסך.

"אני ממליץ לדחות את קניית הסמרטפון לכמה שיותר מאוחר. כל יום שלא רכשת אותו לילד – זה ניצחון. כבר ארבע שנים של־50 אחוזים מילדי ישראל יש טלפון חכם. אין שום סיבה שלילד בבית הספר היסודי יהיה סמרטפון, שום סיבה. הסיפור בעל־יסודי זה לפי מה שקורה בקבוצת הרוב, ולכן אני ממליץ על פרויקטים כמו 'תנו לגדול על שקט'. זו יוזמה של הורים לדחיית קניית סמרטפון שרצה מאוד חזק עד שהקורונה בלמה אותה. אני אוהב חברה אזרחית, שבה ההורים יוזמים ומעורבים. עד היום ילד היה אומר: לכולם יש חוץ ממני, אני ממודר חברתית, וההורה היה נשבר. פה ההורים אומרים: כולנו בפנים, וכל הילדים או רובם לא רוכשים. כשכל ילד עומד מול ההורה שלו הקרב יהיה קצר ואכזרי, ולא לטובה, לא של ההורה ולא של הילד, רק לטובת חברת הסלולר".

בימים עמוסי מסיבות סיום ורגע לפני החופש הגדול חשוב לליאון להוסיף משפט אחרון: "לפני יומיים היה טקס סיום של הבן שלי שמסיים כיתה י"ב. אני יכול להגיד להורים: הזמן רץ. תקראו את המשפט הבא לאט: יש מעט מאוד דברים שהם חשובים יותר מסתם להיות עם הילדים, כי עוד שתי דקות והם כבר לא יהיו בבית. תנצלו את הזמן הזה איתם ואל תוותרו על אף חיבוק".