יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

מה מסתבר? יש יורו. לא המטבע, הטורניר.

טורניר גביע אירופה לכדורגל מתרחש ברגעים אלה ממש ואני לא ידעתי, וגם אתם לא הגדתם לי.

עכשיו אני מניח שכולכם ככולכם אנשים יראי שמיים שמעולם לא הזדקקו לספורט כחוויה אסקפיסטית, כי איך אפשר לרצות לברוח מחיים מלאי משמעות ותוכן. אבל לא הרי אתם כהרי אני. בעבר הלא רחוק כל טורנירי הכדורגל היו בשבילי חוויה מקודשת ממש, והמסע המורכב לאיתור מקום שבו ניתן לצפות במשחקים היה דומה למסעם של יהודים בכרכרה אירופאית בדרכם אל הרבי מפשיסחה. אם אותו הרבי היה יורגן קלינסמן.

זכור במיוחד קיץ 1998, עת הייתי שביעיסט וגביע העולם בכדורגל, מה שאנחנו קוראים המונדיאל, התקיים בצרפת בשעות נוחות לצפייה. אבל מה לעשות שאצלי בבית לא היו לא התשתית ולא הערוצים לחזות בפלא. רק רצון היה.

ועוד איזה רצון.

שבועות לפני המונדיאל ניסיתי לטכס עצה איך אוכל לקחת חלק פסיבי בטורניר העולמי ואז נפל לי האסימון. ליד הבית שלי דאז, ושל הוריי דהשתא, יש מרכז קליטה. ובליבו של מרכז הקליטה עמדה טלוויזיה מרובת ערוצים ושופעת כבלים למען ייהנו העולים החדשים מכדורגל תוצרת מולדתם הישנה. ואני חשבתי לעצמי, נכון שמרכז הקליטה, כשמו כן הוא, מיועד לנקלטים, אבל פה בארץ ישראל כולנו בעצם עולים חדשים. יחסית.

רוצה לומר, אם נשווה אותי לחברי תנועת ביל"ו שעלו ארצה ב־1882, הרי שאני עולה חדש ממש. אז מתוך הצדקה מוסרית קלושה זו עשיתי פעמיי ביום הראשון לטורניר אל עבר מרכז הקליטה. השומר בכניסה שאל אותי מי אני ומה יש לי לחפש פה, ואני בשיא הטבעיות ובמבטא הצרפתי הטוב ביותר שלי מלמלתי את הביטוי הצרפתי היחיד שהכרתי: "גלגלצ פור לה מוסיקה".

השומר לא קנה את זה, אבל הוא גם לא קנה שמישהו כמוני הוא הסיבה שיש שומר בפתח מרכז הקליטה, אז הוא נתן לי להיכנס.

שמעו, אין כמו לראות מונדיאל במרכז קליטה. שם לא תמצא אוהדים לרגע או תופסי טרמפים. שם לא תשמע הבלים כמו "אני איטליה בנשמה" יוצאים מפי תימני גדול בטהרה. שם יש אוהדים אמיתיים. ארגנטינאים, ספרדים, אנגלים, אפילו קמרוני אחד, בחיי. וכולם ישבו שם כשווים בין שווים ועודדו את ארצות מוצאם. רק הצרפתים ככה ישבו קצת בנפרד וחייכו חיוך ממזרי של מי שיודעים שעוד רגע הם קונים את כל רעננה.

במונדיאל של 2002 האתגר היה גדול עוד יותר. אז כבר הייתי בישיבת ההסדר בקריית שמונה, ובעקבות לחץ חברתי מהזן החיובי החמצתי כמעט את כל המשחקים ששודרו בגלל שהם נפלו על אחד משלושת הסדרים שבהם מן הראוי לשבת ללמוד תורה, אחרת הצבא יבוא לקחת אותך לבא"פ לכיש. אבל חלק מהמשחקים נפלו בזמן הפסקת צהריים ועליהם לא התכוונתי לוותר. אחרי תחקיר מודיעיני מקיף, גילינו חברי לשיעור חזי ואני שהמשחקים משודרים במלון צפון השוכן בטבורה של העיר, אלא שהמלון הזה היה סוג של בית החייל ולא אכסניה להסדרניקים פוחזים.

"איך נסתנן פנימה?" שאל אותי חזי שחשש מהשומר בכניסה.

"סמוך עליי", אמרתי לו ברוגע, "יש לי ניסיון בזה".

ניגשתי לשומר בביטחון, קרצתי אליו ואמרתי "גלגלצ פור לה מוסיקה".

איכשהו הכניסו אותנו.

המשחק היה בין גרמניה לאירלנד, וחזי ואני אימצנו לנו את הנבחרת האירית בהתלהבות של אנדרדוגים מושבעים. כשרובי קין השווה את התוצאה בדקה ה־91 שנינו קפצנו בשמחה מביכה, ויותר מששמחנו על הגול שמחנו על כך שלא שרפנו את השנ"צ לשווא.

מאז לא החמצתי כמעט אף טורניר, אבל איכשהו השנה, כאמור, העסק עבר לידי.

יכול להיות שזה קשור לעובדה שכל השחקנים צעירים ממני, ואלו שכן הכרתי כבר פרשו והפכו למאמנים, פרשנים או סוכני ביטוח (אלה האופציות). ואולי זה בגלל שהייתי עסוק בתינוק החדש ובילדים הישנים, בכל מקרה המסקנה ברורה: כבר לא כל כך אכפת לי. וכדי ליהנות מכדורגל, אתה צריך שיהיה לך אכפת.

אבל אסור לומר נואש, וכדי לחזור ולהתעניין בטורנירי כדורגל עולמי חשבתי על שתי אפשרויות שיכולות לסייע: האחת, להתפלל ולקוות שנבחרת ישראל תעלה סוף סוף לאיזה טורניר חשוב כדי שאוכל, כמו אותם נקלטים במרכז הקליטה, לעודד את הנבחרת שלי מתוך תחושת שייכות אותנטית. הפתרון השני הוא, איך לומר בפשטות, לשים כסף על משחקים. להשתתף באיזו התערבות ידידותית שאין כמוה מועילה לצפייה אדוקה ומעקב אחרי המשחקים.

הפתרון השני לא מאוד חלק הלכתית, אני מודע לזה. אבל אם נהיה כנים, הוא הרבה יותר ריאלי מהאפשרות שנבחרת ישראל תעלה למונדיאל הבא. ועל זה אני מוכן לשים כסף.

jacobi.y@gmail.com

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7