מתנגדי נתניהו הרבו לחלום בקול על השקט שישתרר בישראל עם תום שלטונו. הם דיברו על חזרתם של השפיות והאיזון ועל היעלמם של השנאה והפילוג. קשה לדעת אם ביטאו בכך חוסר מודעות מופלא או צביעות מוחלטת. כנראה שניהם.
את השקט הנכסף הם ביקשו להשיג בשני אופנים שמשלימים זה את זה. מחד גיסא, משתתפי ההפגנות הבוטות והמכוערות בבלפור ישובו לבתיהם, נבחרי הציבור שהתחרו ביניהם בנאצות וגידופים יתרווחו במושבם בקואליציה, ינמיכו טונים וידברו ממלכתית, ותקשורת הזרם המרכזי תתמקד בכתבות צבע על הסחלבים הפורחים בגינת הבית ברעננה ועל האווירה הנעימה והחברית בישיבות הממשלה. מאידך גיסא, תקשורת הזרם המרכזי, אותם נבחרי ציבור, והרשויות המוסמכות (כגון השב"כ) וגם אלה שלא (כגון פייסבוק) ינכשו במסירות ובעקביות כל עשב שוטה וכל ציוץ מרדני וידאגו לכך שהאופוזיציה לקואליציית האחדות והריפוי תתנהג יפה. שקט קונסטרוקטיבי ישרור במדינה ורוח רגועה תרחף על פני המים.
ובאמת, יש שקט יחסית. מנועי מחאת המחנה הלאומי טרם הותנעו למרות חוסר המוסריות שעליו מושתתת הקואליציה, והפירות המסוכנים של הממשלה הזאת טרם הבשילו, למרות שהם כבר מתעגלים להם בין הענפים. כך שזהו הזמן המתאים להיערך ולברר לעצמנו את דרכי המחאה ואת גבולותיה. נכון לעשות זאת לא בגלל ההכפשה הקבועה של השמאל על "הרצח הפוליטי הבא" ולא בגלל ההסתה נגד "הימין והרבנים", אלא בגלל שבאמת עבר זמן רב מאז שהמחנה הלאומי יצא לרחובות בהמוניו.
הכעס המוצדק שרבים מאיתנו חשים כלפי מהלך הרמייה של ימינה ותקווה חדשה, ההתקוממות על מתן כוח וסמכויות לתנועות המתנגדות ליהדותה של המדינה, אסור שיעוורו את עינינו. השנאה המתלהמת והמכוערת של מפגיני 'קריים מיניסטר', 'הדגלים השחורים' ודומיהם צריכה לשמש לנו כתמרור אזהרה. אומנם הם השיגו את מטרתם, מה שעלול להיתפס כהצדקה לדרכים שבהן נקטו, אך האמת היא שהמטרה אינה מקדשת את כל האמצעים והנזק שהם חוללו בחברה הישראלית הוא גדול וכואב. לא רק בגלל שהצליחו להחליף ראש ממשלה ותיק וטוב בצמד טירונים (אם להתנסח בעדינות), אלא בעיקר בגלל שהרעילו את השיח בין המחנות וקירבו אותנו מאוד למלחמת אחים.
כמעט שכחנו שאש בעיניים ולהט בלבבות אינם מוצתים רק על ידי שנאה וגידופים. הם יכולים להיווצר גם משכנוע פנימי ומחזון, רק שאז הם אינם מתבטאים בסיסמאות רדודות וגסות אלא באמירות מדויקות וחודרות. אז בכוחם גם לתקן, לאחד ולהוביל. להט כזה לא יופנה כלפי אדם פרטי מסוים, ובוודאי גם לא כלפי בני משפחתו. הוא יתבטא בביקורת חריפה ומנוסחת היטב על דרך ועל עמדה, ויאיר את עיניהם של התוהים והנגררים. הפגנות תתקיימנה אל מול מוסדות השלטון ובכיכרות הערים – במקומות שבהם אפשר לשכנע ולהשפיע. בל נשכח כי בהפגנות מול בתיהם של אנשי ציבור יש מימד של בריונות ואיום, כאילו אומרים המפגינים "כל עוד תהיה לנו ביקורת על עמדותיך ומעשיך לא ניתן לך מנוח. לא יהיה לך ולמשפחתך ולשכניך זמן פרטי, מקום לנוח, לחשוב ולמלא את המצברים. נרדוף אותך עד שתיכנע". זוהי דרך כוחנית ולא מוסרית שאינה מבקשת השפעה, שכנוע או הכרעה דמוקרטית אלא שבירה ופגיעה אישית ביריבים פוליטיים. התקשורת אשר מריעה לה ומעודדת אותה אינה הופכת אותה לראויה או לנכונה.
בשנתיים האחרונות ראינו אנשים טובים ואכפתיים נוהגים כהמון מוסת ומשולח כל רסן במחאתם נגד נתניהו. כדאי שהזעזוע והמיאוס שחשנו אל מול ההפגנות ההן יציינו לנו את המקום שאליו איננו מוכנים להתדרדר. עוד מעט נצא שוב לכיכרות, בצער ובתקווה, להיאבק על מדינתנו ועתידנו. הלוואי שמחאתנו הצודקת תתבטא באופן מושכל וראוי, הלוואי שתהווה עמוד אש לפני המחנה הגדול של הימין האמוני בדרכו להנהגת המדינה.