מאות מיליוני אוהדי הכדורגל שצמודים למסכי הטלוויזיה בערבים אלה של טורניר היורו כבר למדו לעצור את קריאות ההתלהבות שלהם למראה שער שהבקיעה נבחרתם. טכנולוגיית ה־VAR, שמאפשרת לשופט לבחון את חוקיות השערים באמצעות תיעוד וידאו, מבטלת לא פעם שער דקות אחרי שנכבש. מובילי המאבק ביישוב אביתר, שטרם זכו לתשתיות ראויות מספיק כדי להימנות על צופי היורו, לא זכו גם ללמוד את מוסר ההשכל הזה.
ביום שני פרסמה המועצה האזורית שומרון הודעה חגיגית אשר לפיה הוסכם עם שר הביטחון, ראש הממשלה ושרת הפנים איילת שקד על מתווה שישאיר את המתיישבים החדשים ביישוב אביתר, לפחות באופן חלקי. על פי המתווה שהוצג, שלושים תלמידי ישיבת הסדר ושלוש משפחות של צוות ההוראה יורשו להתגורר במאחז החל מא' באלול, תחילת זמן קיץ, כאשר בטווח הזמן שבינתיים תוצב במקום שמירה צבאית וצוותי פיתוח תשתיות יורשו לעלות באופן חופשי. שאר התושבים, כ־50 משפחות, יעזבו את המקום כבר בסוף השבוע ויורשו לחזור אם וכאשר יושלמו כל הליכי ההסדרה במינהל האזרחי ובממשלה – תהליך שאורך לפחות כמה שנים.
את הפרסום הזה ליוותה התפרצות שמחה ספונטנית באביתר. דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת נחלה שהקימה את היישוב, הרעיפה על הממשלה החדשה סופרלטיבים מעוררי קנאה. "ממשלה שכל כך הרבה ביקורת שפכו עליה", אמרה, "מצאה את הדרך האצילית והמרוממת לשוחח איתנו, לא מתוך כיפוף ידיים אלא מתוך הערכה לחלוצים בוני הארץ". עשרות הבחורים שמאכלסים את המקום דרך קבע פרצו בריקוד סוער של שבח והודיה כשהם לא נרתעים מהשמש הקופחת של תקופת תמוז.
רק כמה שעות עברו, והריקודים בסגנון העלייה לתחנת הרכבת בסבסטיה התחילו לקבל גוונים של המעגלים המיוזעים בבית הכנסת בנווה דקלים. מה שתואר בתחילת הדרך כעניין צדדי שיש לפתור – הכרזה של המינהל האזרחי על קרקעות היישוב כאדמות מדינה – הפך לאבן נגף של ממש. התושבים התעקשו שא' באלול הוא תאריך היעד בכל מקרה, יהיה מצב האדמות אשר יהיה. גנץ הודיע שבלי הכרזה, לכל הפחות ראשונית (כלומר לפני טיפול בעררים), הישיבה לא תעלה לקרקע. מאותו רגע החגיגות נגנזו ואת מקומן תפסה מתיחות רבתי.
השעות נקפו וכל האוזניים היו כרויות למוצא פיו של גנץ. הלחץ – מימין ומשמאל – על שר הביטחון נתן את אותותיו, והשיחות של ראשי המתיישבים איתו התרוממו לטונים צורמים. במסגרת מסע השכנוע נשלח קובי אלירז אל נציג המינהל האזרחי כדי לברר כמה זמן תיקח ההכרזה. לא הצליחו לרדת שם משלושה חודשים. גנץ נותר על עמדתו, והמתווה המתוקן חזר לישיבה סוערת של תושבי אביתר שבה הוחלט לקבל את ההסכם. התושבים יעזבו בסוף השבוע והישיבה תוקם בתום הליך ההכרזה במינהל האזרחי.
רבים וטובים השמיעו שבחים או ביקורת על ההסכם. יש בו מימד של פריצת דרך, לצד חוסר ביטחון די חמור. אך העובדה שבשלב הראשון מקימי היישוב התנגדו נחרצות להיסמכות על חסדי המינהל האזרחי, עד כדי כך שכמה שעות לפני ההצבעה אחד מהם עוד קבע בפניי בביטחון שהצעה כזאת לא תתקבל, מדברת בעד עצמה. למעשה, זו הייתה אולי הברירה הפחות גרועה במצב הנתון, אבל בוודאי לא סיבה למסיבה.
גורם בקואליציה שהיה מעורב בהסכם טען בפניי השבוע שההסכם הוא עניין של שר הביטחון וראש הממשלה, ולאגף השמאלי בממשלה אין כל השפעה על כך. מחשבה נאיבית כשלעצמה, אבל אם עוד היה בכך צורך הרי שאירועי השבוע טפחו על פניה. מרכבה רתומה לשני סוסים שדוהרים בכיוונים מנוגדים – כך גורס המאמר התלמודי – לא זזה לשום מקום, וגם ממשלה שיש לה שני ראשים ויותר תתקשה לקדם את מדיניותו של אחד מהם.
אבל יותר משאלת התמרון בפוליטיקה המקומית מטרידה השאלה המדינית. עצם קיומו של המאחז והמתווה שהוצע השבוע עברו בשקט לא אופייני מצד ממשל ביידן. אותה מחלקת המדינה שלחצה על נתניהו אך לפני חודש לעצור את המבצע בעזה יושבת ומביטה בשלווה בהקמת יישוב חדש ביהודה ושומרון. גורם בממשלה התפאר באוזניי השבוע: "אתה יודע למה אנחנו מצליחים להקים יישובים כמו שנתניהו לא הצליח? כי האמריקנים יודעים שאם ילחצו עלינו הממשלה תתפרק, ויש להם אינטרס שהיא תחזיק מעמד". אני לא בטוח מה הייתה הכוונה של אותו גורם, אבל כאשר על הפרק מונחות סוגיות ליבה כמו הסכם הגרעין עם איראן, הסדרה עם חמאס ותוכנית מדינית שאולי תבוא, אתרוג מממשל ביידן הוא לא בדיוק ציון לשבח.
"הבוגדת" הוא רק תירוץ
זה יכול היה להיות עוד דיון משמים מני רבים בבג"ץ, כזה שרק כמה תולעי משפט ואבות גרושים היו מתעניינים בו. בעל הכניס את אשתו לדירה בבעלותו, אחרי זה הם התגרשו, היא רוצה חצי, הוא מתנגד, קצת ויכוחים ומריבות ופסק דין. אלא שמאחורי המעטה האפרורי של סכסוך גירושין גנרי מסתתר ויכוח סוער בין שתי ערכאות של בית הדין הרבני ודין התורה שהן מייצגות ובין בית הדין הגבוה לצדק והאג'נדה הפרוגרסיבית שהוא מבקש להנחיל.
גלגוליו של תיק הגירושין שזכה לשם "בג"ץ הבוגדת" מתחילים בבית הדין בחיפה אי שם בשנת 2013. שלושה דיינים הכריעו לחלק בין בני זוג דירה שהייתה שייכת לבעל קודם הנישואין, בהתאם להלכה של בג"ץ שקובעת כי גם נכסים כאלה מתחלקים בשווה בין בני הזוג במקרה של גירושין. ההלכה היא הרחבה של חוק יחסי ממון, שקובע כי המאמץ המשותף של בני הזוג להחזיק ולתפעל את משק הבית צריך לבוא לידי ביטוי גם בחלוקת הרכוש באופן שווה במקרה של גירושין.
אחרי שהפסיד בבית הדין האזורי הגיש הבעל ערעור לבית הדין הגדול. פסק הדין שם התהפך, והדירה הושארה כולה ביד הבעל. הפעם האישה היא זו שהתרעמה על ההחלטה, והצעד הבא היה עתירה שהגישה לבג"ץ נגד פסק הדין של בית הדין הגדול. איתרע מזלה וההרכב שבו נידון עניינה מנה שני שופטים שמרנים – מינץ ושטיין – שהחליטו למשוך את ידם מלהתערב בפסק של בית הדין הרבני, כשהם מנמקים את החלטתם בכך שלא הבחינו בסטייה חריגה של בית הדין הרבני מהדין הנוהג. האישה סירבה לקבל את הדין גם הפעם והגישה בקשה לדיון מורחב, אשר התקבלה על ידי נשיאת העליון, השופטת אסתר חיות.
אם הצלחתם לשרוד את שתי הפסקאות הקודמות אתם בוודאי שואלים מדוע סוגיה מעייפת כל כך זכתה ליחס VIP מנשיאת בית המשפט. ובכן, בדיוק על השאלה הזאת התווכחו השופטת חיות והשופט מינץ מעל דפי פסק הדין שניתן בסוף השבוע שעבר. כחלק מההוכחות לכך שלבעל לא הייתה כוונה לחלוק את הנכס המדובר עם אשתו ציינו הדיינים את העובדה שהאישה התרועעה בתקופה האחרונה לנישואין עם גברים זרים ואף בגדה בו עם אחד מהם. מינץ קרא את הטיעון הזה, אך סבר כי גם בלעדיו יש צדק בפסק הדין של בית הדין הגדול, ומשכך אין מקום בכלל לדיון נוסף בעליון. אין כאן קביעה כללית או שאלה ברת השפעה על מקרים אחרים, טען, אלא הכרעה בעובדות לגבי אדם מסוים.
אבל לחיות היה עניין שלא הייתה מסוגלת להניח בצד. גם היא הודתה שאין כאן הלכה חדשה או עניין סבוך, וגם היא לא שללה את האפשרות שהדיינים לא הסתמכו על הטיעון הזה, אך הסבירה שמדובר במקרה נדיר שבו נדרשת הבהרה חד־משמעית ב"סוגיה רבת־חשיבות" שהתגלעה בה "מחלוקת פסיקתית עמוקה". או בתרגום לעברית פשוטה: את הדיינים האלה צריך להעמיד במקומם אחת ולתמיד.
חיות מציינת את המילים שהפריעו לה במיוחד בפסק הדין של בית הדין הגדול: "כאשר צד אחד עושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם, וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה". הטענה הפשוטה הזאת, אשר לפיה הבסיס שעליו מתיישבים כל הסדרי הממון שקשורים לנישואין הוא הנאמנות והבלעדיות בין איש לאשתו, היא דבר שיש להושיב עליו תשעה שופטים באופן בהול כדי לבטלו בביטול גמור.
"לא נבחן יחסם של בני הזוג לאורך השנים לנושא של אי־נאמנות מינית", היא מותחת ביקורת על הדיינים, כאילו נאמנות בין בני זוג אינה מוסכמה מובנת מאליה. "לא צוינו התבטאויות קונקרטיות של בני הזוג במהלך נישואיהם בנוגע לשאלה אם 'בגידה' עשויה להשפיע על היחסים הזוגיים", היא מוסיפה, כשהמילה בגידה מופיעה בתוך מירכאות. חרונה של חיות לא שקט עד שהביעה את עמדתה הנאורה באשר לניתוק הקשר בין חיי המין של כל פרט בזוגיות ובין המערכת הזוגית: "יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד 'למשטר' את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו", קבעה.
אם המושג "למשטר" שבו השתמשה חיות מצלצל לכם מוכר, זוהי כנראה תופעת לוואי של צריכת פמיניזם רדיקלי במנות גדושות. התורה שחיות מטיפה אליה היא לחם חוקם של ארגונים פמיניסטיים כמו שדולת הנשים, נעמ"ת, קולך, מרכז צדק ומבוי סתום, שאיך לא – הצטרפו כולם לדיון הנוסף כידידי בית המשפט. ולפי דף המסרים, מדובר בידידים קרובים למדי. כך, היכן שקיצרה חיות האריכה שדולת הנשים. "החירות לבחור עם מי, מתי ובאילו תנאים לקיים יחסי מין היא חלק בלתי נפרד מהאוטונומיה של הפרט", כתבו בבקשת ההצטרפות לעתירה. "קשה לדמיין רכיב מהותי ומרכזי יותר בזכותו של אדם לאוטונומיה, מאשר החירות לבחור, בכל רגע נתון, כיצד לממש את מיניותו. חירות זו אינה יכולה להיות מושא להסדרה בחוזה".
חשוב לציין: גם המשפט העברי אינו סבור שיש לקנוס אישה מרכושה שלה בעקבות בגידה. בניגוד לניסיון לצבוע את ההלכה בצבעים כעורים, כשהדיון על כך עולה במסכת כתובות נשמעת הכרעה נחרצת: "אם היא זנתה, כליה מי זנו?!". השאלה שנידונה כאן היא מימוש ההתחייבויות של הבעל כלפיה במסגרת הנישואין, ובזה מכריע ההיגיון הבריא שמי שלא השלים את חלקו בעסקה אינו זכאי לתמורה. בגידה היא לא רגע מסוים שבו נגמר פרק הנישואין, אלא שמיטת הקרקע תחת כל מה שהיה. כמו שקצין מודיעין בכיר שימכור יום אחד סודות מדינה לאויב בעבור בצע כסף לא יזכה לתעודת הוקרה על השנים שבהן תרם למדינה, כך אישה שהחליטה לבגוד איבדה את הפריבילגיות שחיי הנישואין מקנים לה.
פסק הדין בעניין הבוגדת ניתן בבג"ץ ימים ספורים אחרי פטירתו של שופט בית המשפט העליון לשעבר צבי טל ז"ל. השופט טל היה לא פעם קול יהודי ייחודי בבית המשפט העליון, אך את דעתו הוא השמיע שם ללא מורא. חסרונו התחדד השבוע, כאשר למול ההטפה הרדיקלית של שופטי הרוב התייצבו שלושת השופטים ה"שמרנים", שכל טיעוניהם הסתכמו בפלפלת פרוצדורלית שמסבירה מדוע אין לקיים דיון נוסף. אפילו השופט סולברג, שנוהג לעטר את פסקי דינו בציטוטים אין קץ מארון הספרים היהודי, נדם במקרה הזה. התורה, גם הפעם, נותרה מונחת בקרן זווית.