דב הלברטל
דב הלברטל צילום: Yonatan Sindel/Flash90

אני חש חובה מוסרית כלפי הקוראים הנכבדים של האתר, להסביר למה הפכתי לימני. זאת כי היו מבינכם מי שנחשפו לגישתי הפוליטית של השמאל, במשך שנים, ובוודאי הכזבתי רבים מכם. הפעם, שלא כדרכי, ולחומרת העניין, לא אקצר.

מה שטלטל את השקפת עולמי היו הפרעות של ערבי ישראל, והשתלטותו של החמאס על התודעה של הערבים בכלל. עניין זה העביר אותי דרמה אישית, עגומה ומצערת, שהייתה מבחינתי סוף לחלום השלום, ושברו.

במשך שנים דגלתי בדו קיום. בשתי מדינות לשני עמים. בהתייחסות מכבדת ואוהדת לרגשותיהם הלאומיות והחברתיות של הערבים, מתוך ערכים הומניסטים ופרגמטיים, שעניינם מתן כבוד לכל אדם באשר הוא. בפרט מתוך הכרה להיותם תחת כיבוש, כבר עשרות שנים, מצב משפיל וקשה בכל קנה מידה, גם אם הצדק איתנו (וכך הוא) במציאות הזו שנוצרה.

לימדתי במשך שנים, בפקולטות למשפטים, סטודנטים ערבים רבים. ראיתי אותם באוניברסיטאות ובמכללות. האמנתי בדו קיום. האמנתי שהזמן וההתערות החברתית, בכל תחומי החיים וההתפתחות ברמת הלימודים האקדמית, יביאו לשינוי.

לא עוד. אני כבר לא מאמין באפשרות אמיתית ועמוקה של דו קיום. אפשרי רק לחיות יחד, בכורח המציאות. ראיתי את השנאה היוקדת של אלפי הערבים הישראלים. אלו שהשתתפו בלינצ'ים. שרפו בתי כנסת. החריבו בתים. הרסו מכוניות. הלשינו על שכנים. צעקו 'אטבח אל יהוד'. אילו יכלו, היו רוצחים חלילה יהודים וחוזרים על מאורעות תרפ"ט.

נוכחתי בשתיקה הרועמת של כלל ערבי ארץ ישראל. על העידוד וההסתה של האימאמים במסגדים. מדובר בערבים שאך אתמול היו שכנים טובים ומכבדים כביכול של היהודים. כשרק יכלו, הם פגעו. היכו. שרפו. הרסו. הלשינו. הם שנאו. זו לא הייתה התפרצות של בודדים. זה היה פרץ קולקטיבי של פורעים, בכל רחבי הארץ.

החמאס, השולט בעזה ביד ברזל, פרש את חסותו על ירושלים ועל הערבים כולם. הרחיב את הגדרת אל אקצא גם לעיר העתיקה כולה. הטילים מעזה התקבלו באהבה והערצה על ידי הערבים בארץ. הבנתי שתודעת החמאס, היא התודעה השלטת בקרב הערבים, גם ערבי ישראל וגם הפלסטינים.

הכול מתחיל מהחינוך שערבי ישראל והערבים בכלל, מקבלים מילדותם. השנאה ליהודים ולציונות אותה יונקים משדי אימותיהם, היא כנראה לא דבר שניתן לעקור אותו. אף ערבי, מתורבת ככל שיהיה, לא יכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

ראיתי את הרפיסות של המדינה בהתנהלותה עם הערבים. במקום לשטח מיד את עזה, מיד עם הצבת האולטימטום מצידם, ולבצע סיכולים ממוקדים, המדינה חיכתה ולבסוף לא הצליחה לייסד הרתעה. איפה הנחישות והיצירתיות הנועזות שהיו פעם? הרי צריך להחזיר את הריבונות בנגב, בגליל ובמשולש, והכל באמצעות הצבא וכיבוש מחדש. אלא שאין נחישות, אין גאוה יהודית, לא התרוממות רוח, שום דבר.

במקום למגר את ערבי ארץ ישראל הפורעים, המשטרה לא עשתה כמעט דבר. הכול התחיל עם הפורע הערבי שנתן סטירה לבחור הישיבה ברכבת, ושיתף את ההשפלה עם מאות אלפי עוקבים שמחים לאיד, ומייחלים לחקות את מעשה הגבורה. היה צריך לגרש מיד את הערבי מהארץ, או לאסור אותו לשנים רבות.

אפילו כיום, ישנם מקומות בעיר לוד, מאוכלסים בערבים, שיהודים מפחדים להיכנס שם. צריך להכניס לשם צבא, שיכה קשה בכל פורע, ויגרש אותו מהארץ. ידכא את הפורעים, וידאג לכך שהערבים שם יבינו בזמן קצר מי הריבון.

כי התברר שוב: הערבים מבינים רק את שפת הכוח. צריך לכבד אותם. אבל לנקוט יד קשה מאוד כלפי כל התפרעות. מיד בתחילתה. כולל בהר הבית. אם זורקים אבנים מהר הבית, צריך לפעול בכל כוח, ולסגור לתקופה את הר הבית בפני הערבים. רפיסותה ועליבותה של המדינה בכללותה, בפרט בעידוד השמאל הישראלי ותקשורת עוינת ופחדנית, גם הן היו טלטלה לגבי.

גיליתי שאת הרגישות שלי כלפי הערבים, רגישות שהייתה עד כה מופלגת, הם מפרשים כחולשה. חשתי נבגד. מאוכזב עד עומק נשמתי. זו הסיבה שהפכתי להיות ימני. זו הסיבה שהתקשרתי לבן גביר, מי שהיה לי אתו דיבייטים בתקשורת במשך תקופה ארוכה, לעודד אותו כיחיד שזוקף את הגאווה הלאומית ומרומם את רוח העם. זו גם הסיבה שנפגשתי עם בן גביר, והתחבקנו.

בתפיסתי הפוליטית היום, לא ניתן בשום אופן להקים מדינה פלסטינית. היא תשלט מיד על ידי קיצוניים ואפילו על ידי חמאס, ותהפוך למדינת טרור שתפעל בכל כוחה למוטט את הקיום היהודי. משם יצאו טילים ופיגועים לכל חלקי הארץ.

לא אתייחס יותר באותה רגישות אופיינית, כי למדתי שצריך לנהוג בהם ביד קשה, ולתת להם באופן חד משמעי להבין שיש כאן מדינה יהודית ריבונית שהם אזרחים בה. אזרחים שווי זכויות וראויים לכבוד, אך יד קשה מאוד כלפי גילוי עויינות או הסתה, ושידוד מערכת החינוך שלהם ותכניה.

כל זאת פרשתי בפניכם. אני לא רואה בעיה אישית בשינוי דעתי. אחרי הכול, מדובר בסוגיות קשות, כבדות משקל והרות גורל ליהודים במדינת ישראל, לזהותה ולקיומה.

אקווה ששינוי דעתי יתקבל בהבנה, ואפילו באהבה, כי אני יודע בוודאות עד כמה אכזבתי רבים מכם, עד כה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו