'ניסו לשרוף אותי חי עם הילדים'

מאיר רובין כותב על מפגש מפחיד עם בריונים ערבים ביער עמינדב ליד ירושלים. "אסור לנו כחברה להשלים עם טרור". הטור המלא

מאיר רובין , כ"ג בתמוז תשפ"א

'ניסו לשרוף אותי חי עם הילדים'-ערוץ 7
מפגש מפחיד ומאיים
iStock

ניסו להרוג אותי כמה פעמים בעבר, אבל אף פעם לא לשרוף אותי חי עם הילדים. כולנו בסדר, אבל שום דבר אחר פה לא בסדר.

יצאתי בערב שבת לטיול שטח עם בן 6 ובן 3, כולל לינה באוהל. התחלנו מפיקניק עם חברים, במהלכו זיהיתי הצתה של היער כמאתיים מטר מאיתנו, הזעקתי משטרה ומכבי אש.

ורצתי לכיוון מוקד ההצתה כדי לנסות לתפוס את המציתים. הם כבר לא היו שם, אז רצתי בחזרה לכיוון היציאה הראשית מהמשמורה וצילמתי רכב עם שני צעירים שנסע בפראות החוצה. הם ראו שצילמתי, בלמו לידי ועמדו לצאת מהרכב כששמו לב שאני חמוש ואחרי כמה צעקות נסעו הלאה בשיא המהירות.

מכבי האש הגיעו, כיבו את השריפה והמשיכו הלאה. גם המשטרה יצרו קשר, קיבלו ממני תמונות של החשודים והרכב בו נסעו כולל מספר הרכב. אשתי חזרה הביתה עם הקטנה, החברים עזבו, והילדים ואני נשארנו ביער. השכבתי את הילדים לישון באוהל אבל הרגשתי לא בנוח ונשארתי ער מחוץ לאוהל.

בסביבות 23:00, שמעתי רעשים כמה מטרים מאיתנו ופתאום כל היער מסביב התחיל לבעור. העפתי את הילדים חצי ישנים לקרחת היער הקרובה, התקשרתי למשטרה ודרכם למכבי האש, ואז לקחתי את הילדים לרכב כדי להתרחק מהשריפה. קשרתי את שניהם במושבי הילדים, ופתאום מגיחים שני רכבים, סוואנה ארוכה ורכב נוסף, וחוסמים אותי.

לרגע חשבתי שאולי הסוואנה משטרתית, אבל כשירדו מהרכבים שלושה בריונים והתחילו לקלל אותי בערבית הבנתי שמדובר בניסיון רצח מהסוג אליו התרגלנו לאחרונה: לינץ' ביהודים בגלל שהם יהודים, אולי כי ניסיתי להקים גרעין תורני ביער.

בינינו, אם הייתי לבד הייתי בורח ליער ומחכה למשטרה. למה להסתכן בשלילת רישיון לנשק, פציעה, חקירות, משפט פלילי ואולי כולם יחד אם אני ממילא רץ הרבה יותר מהר מהם? רכב חדש יעלה פחות מעורך דין טוב.

אבל הילדים היו קשורים ברכב, והמחבלים חסמו אותי טוב טוב. חזרתי היום למקום לתחקור עצמי: הרכב שלי חנה כאן בדיוק סמוך לחומה ולעץ, הסוואנה מולו ומאחוריה הרכב הקטן. לא יכולתי לתמרן החוצה בשום אופן.

אז שמתי יד על האקדח וצעקתי להם לעצור, שלושתם המשיכו להתקדם לכיווני. הוצאתי מעט את האקדח וצעקתי שוב, התקדמו מהר יותר וכבר היו במרחק הסתערות של מטרים בודדים. הוצאתי את הנשק מכוון לאדמה, שמתי יד על ידית הדריכה, וצעקתי להם "תעופו מיד, המשטרה בדרך".

המחסניות שלי מסודרות שני כדורים רגילים, דומדום כדי להבטיח בלימה. כבר חישבתי כדור למרכז מסה לימני, לרגליים לשני, דומדום לשלישי שכבר יהיה עלי ואז שוב ימינה אם צריך, אבל נראה שהם הבינו שאני מסוגל לירות, חזרו לרכבים וניסו לחסום לי את הכביש החוצה.

למרבה המזל, הבנתי שזאת כוונתם וכבר הייתי ברכב שנייה אחריהם. הרכב שלי 4*4 למרות שהוא נראה כמו משפחתית רגילה, ולכן נסעתי בשוליים הרבה יותר מהר ממה שניתן לצפות ועברתי אותם שנייה לפני שסגרו את הכביש.

אני דוהר בסיבובים, הילדים במושב האחורי שואלים מה קורה, ושני הרכבים מנסים בכל דרך להוריד אותי מהכביש. מי שמכיר את העליות מחרבת סעדים לכיוון ירושלים יבין עד כמה קל לבצע שם תמרון כזה.

הצלחתי להישאר לפניהם, ובכניסה הראשית לעמינדב הניידת שהזמנתי עשר דקות לפני כן ליד האוהל נתנה לי לעבור והצליחה לחסום אותם אחרי.

השוטרים לקחו לי את האקדח והמפתחות של הרכב, תחקרו היטב שוב ושוב מה בדיוק קרה, ווידאו שבאמת האקדח איננו דרוך ולא חסר בו כדור ואחרי שאחד המחבלים הסתער לכיווני בקללות השיבו לי את האקדח והמפתחות ואמרו לי לעוף הביתה מיד לפני שמשחררים גם אותם.

כן, קראתם נכון. כנראה שחררו אותם במקום. אני לא בטוח כי עשיתי מה שהציעו השוטרים והחזרתי את הילדים הביתה.

אז עמדו לרשותי מזל, והכשרה, וציוד מתאים, ובכלל לא הייתי במקום שנחשב מסוכן. ועדיין, שינוי קל במציאות והאירוע כולו יכל להיגמר באסון מחריד.

אסור לנו כחברה להשלים עם טרור.

טרוריסטים רוצים להפחיד, למנוע שגרה. כל טרור שגורם לאנשים לשנות את התנהגותם בעצם מנצח, ואסור לתת לטרור לנצח אף פעם, בשום מקום ובשום זמן. אז מה עושים?

* מגדירים כל הצתה מכוונת כניסיון רצח ומשתמשים בכל היכולות לציד מציתים.

* משנים את הגדרות פתיחה באש כך שתספיק כוונה, ללא אמצעי.

ותודה לשר הבט"פ לשעבר אמיר אוחנה שהפסיק לאחרונה את הנוהג המגונה להחרים נשק ולהזמין לחקירה בתחנה כל אדם ששלף נשק מכל סיבה שהיא.

נילחם על החיים והשגרה שלנו, ביערות ובכבישים, בערים המעורבות ובשדות. אם מדינת היהודים לא תהיה בטוחה ליהודים, שום מקום בעולם לא יהיה.