בספרו 'לגדול איתם' מכנס אסף אולשיצקי מספר סיפורים קצרים על חייו של מורה בישראל, מול תלמידים, מול הורים, מול יועצים, מול חבריו לצוות ההוראה ומול עצמו.
"כשכתבתי את הספר כיוונתי בעיקר לקהל המורים וזהו, ואולי גם קצת הורים שרוצים לדעת ולהכיר תובנות חינוכיות ואכן פירגנו ושלחו מילים חמות ממורים ומי שמתעסקים עם נוער וכך גם הורים אבל גיליתי שגם ילדים נהנים לקרוא על מאחורי הקלעים של בית הספר ולהכיר את מה שהמורים חושבים", הוא מספר.
על החשיפה של ילדים דרך הסיפורים לקשייהם של מורים ואפילו לעימותים בין חברים לצוות ההוראה, אומר אולשיצקי: "אחד הדברים שאני רוצה להעביר דרך הספר זה האנשה שלנו המורים ושל התלמידים. אנחנו לב שנפגש עם לב, אנשים שפוגשים אנשים וגם למורים יש פינות, וזה הדבר הכי טבעי והכי נורמאלי. יש אולי ציפייה שמורים יהיו מושלמים אבל מסתבר שלא. צריך לגשת לפגוש את מי שמולנו כאדם בלי תחפושות".
בהקשר זה הוא מספר על רעיון שעלה לו בעבר להעלות הצגה בה נראים המורים רגע לפני שהם עוטים על עצמם את גלימת המורה כשהם בתפקיד ההורה המנשק את הילד רגע לפני שהוא יוצא לבית הספר, וכך גם התלמידים שלפני רגע היו ילדים של אימא הופכים רגע אחד לתלמידי בית ספר.
על השפעת החשיפה לרגעי התסכול הללו של מורים על התלמידים, אומר אולשיצקי כי מדובר באחד הדברים המשמעותיים ביותר בעיניו בשדה החינוך. "כשאדם מביא את עצמו בלי מסכים ומספר את הקשיים שלו, מביא את החיים שלו, יש נקודות השקה. תלמיד רואה את המורה כבן אדם שמביא את האדם שבו וזה עושה פלאות וקסמים שלא ניתן לדמיין. לפעמים מורה אומר לי על תלמיד שהוא לא מסתדר אתו ואני לא מבין על מה מדובר כי אני, וכך גם אחרים, פגשתי את האדם שבו ופניתי אל הלב שלו".
לנוכח גישה ועמדה זו שלו עצמו כמורה, שאלנו את אולשיצקי אם תפקודו כמורה שחושף את חולשותיו וקשייו, הדבר אינו מעמיד בצל מורים אחרים שנוהגים אחרת, שנוקטים בדרך קשוחה יותר? על כך הוא משיב ומציין כי שאלה זו רלוונטית להרבה תחומים אחרים, עד כמה הגבהת האישיות שלי תנמיך אחרים. "יש קשת שלמה של סגנונות חינוך שלי ושל הקולגות שלי, שלמדתי מהם הרבה, גם מאלה שהם הפוכים ממני", הוא אומר ומציין את ההוקרה האישית שלו כלפי מורים שנוהגים אחרת ומהם הוא למד לא מעט.
"כל אדם מזהה מתי מי שמולו מביא את האישיות שלו כפי שהוא, ומתי הוא מביא תקיעויות וכאבים ומשליך אותם על התלמידים" אומר אולשיצקי ומספר: "פעם באתי הביתה עצבני מבית הספר, גערתי בבת שלי והיא אמרה לי 'אתה עצבני מהעבודה'. זו הייתה כאפה לפנים, היא קלטה שזה לא אני, שהבאתי משהו מבחוץ. כאשר תלמיד מבין שזה סגנון ההוראה של המורה וזה נועד לטובתו הוא מבין את זה, וכשהוא מרגיש שמוציאים עליו עצבים בצורה שונה וחריגה היחס של התלמיד אחר".
ומה באשר לדיסטנס שבעבר היה כלי משמעותי ביחסי מורה-תלמיד? האם אין לגישה זו יתרונות כלשהן? האם מורי העבר שצרבו אצל תלמידיהם תודעה לעשרות שנים קדימה לא מעידים שיש יתרון בדיסטנס? "יש משהו חיובי בדיסטנס, אבל הוא כלי כמו שהאחוקיאדה היא כלי, וכשצריך את הכלי הזה של הדיסטנס משתמשים בו ולהיפך. לא ברור מדוע ההסתגרות מאחורי התפקיד הייתה נכונה לתקופה ההיא, אבל זו הייתה האווירה אז. אני שמח שאני בתקופה שבה הגישה הזו היא שקיימת ומתאימה לי".
אז איך בוחרים כמה סיפורים קצרים מתוך שנים רבות של הוראה כשנדמה שבכל יום בחיי מחנך יש לא מעט סיפורים? "מכל שיעור אפשר לשלוף סיפור, אבל בדיוק בגלל זה לא זוכרים את הסיפור של השיעור הקודם", אומר אולשיצקי ומספר כי הוא עצמו היה כותב לעצמו את הדברים בעקבות אירועים מסויימים שנראו בעיניו משמעותיים וכך הצטברו הסיפורים.
אולשיצקי עצמו לימד בחמישה בתי ספר שונים בעלי מאפיינים שונים, אך בספרו כרך את הסיפורים לבית ספר אחד על מנת להקל על הקורא, ובתוך כך הקפיד שלא לציין כיתה וגיל על מנת שלא לאפשר לקורא להימלט אל התחושה שסיפור או תובנה מסוימים יכולים להתרחש רק בגיל כזה או אחר או במאפיין כזה או אחר של בית ספר. "אני רוצה שאנשים ייפגשו עם הסיפור וייקחו ממנו לעצמם. הספר נועד להיפגש עם העולם הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו. כך ייווצרו חיבורים עם אנשים מבחוץ".