עד לא מזמן, סימון מוצרים היה טרנד חדש שתפקידו היה להסב את תשומת ליבנו לנזקים שאנו גורמים לעצמנו בצריכת מזון לא בריא. כיום כולם כבר מכירים: "סוכר בכמות גבוהה"; "נתרן בכמות גבוהה"; "שומן רווי בכמות גבוהה".
נדמה לי שהסימון הפך כבר לבן בית על המדפים, וחלקנו אפילו מאלה שמעיפים מבט בסימון ומנסים להבין מה כבר יכול להיות כל כך בעייתי בגבינה צהובה תמימה למראה.
הטרנד הזה, הוא פרי כניסתה של הכלכלה ההתנהגותית לעולמנו בסערה. ההנחה הפשוטה שעומדת מאחוריה היא שאם נשפר את הנגישות למידע – נשפיע על קבלת ההחלטות (ואולי אפילו נשפר אותן, בע"ה). אז במקום לקבוע בחוק באופן כפוי איסור לתכולת שומן מעל אחוז מסוים ובמקום לחייב כמות של ויטמינים וסיבים תזונתיים – בחרנו בחוק עקיף.
החוק הנוכחי מחייב גילוי של ערכים תזונתיים מסוימים. היצרנים חופשיים לקבוע את הרכב המוצרים והצרכנים חופשיים לקנות גם מזון לא בריא – אבל המידע מופיע על האריזה של המוצר (רגולציה עקיפה).
בשורה התחתונה – האם זה עוזר? שאלה גדולה. ומן הסתם התשובה עליה מורכבת מהרבה היבטים. באופן כללי המגמה בוודאי חיובית אך הסימון הפשטני לא תמיד עוזר בהכרח.
וכפי שנכתב על הבעיה הזאת באחד האתרים: "הסימונים מתמקדים בעיקר באזהרה מפני רכיבים מזיקים וכמעט לא מתייחסים לרכיבים מועילים כמו שומן בריא, סיבים תזונתיים או פרוביוטיקה. יכול להיות שזה נבע מרצון להרתיע את יצרניות המזון. אבל לא עוזרים לצרכנים להחליט מה כן לבחור...".
בכל אופן, לאחרונה תהיתי ביני לבין עצמי האם נוכל ליצור רגולציה ממשלתית דומה גם על מוצרי תרבות ולא רק על מוצרי מזון. לדוגמא: האם סרט או קליפ מוזיקלי ברמה נמוכה מאוד יוכל 'לזכות' לסימון האדום והלא מחמיא: "זבל בכמות גבוהה"? אם לא הצלחנו לקדם חקיקה לחסימת אתרים פורנוגרפיים, אולי נצליח לפחות לתת מידע נגיש לצרכן התועה.
רגולציה לחופש הגדול
המחשבה הזאת על איומים קיומיים פיזיים מול איומים קיומיים רוחניים רלוונטית במיוחד לימי החופש הגדול. אתגרי החופש מציבים בפנינו ובפני ילדינו כל הזמן את שאלת טיב הרגלוציה שאנו מעוניינים בה: האם מספיק להציג את המידע על הסכנות או שמוטב פשוט ליצור הגבלה, לעתים טכנית, שתמנע מאיתנו מלכתחילה את ההגעה אליהן?
מובן שאפשר לטעון שהכל שאלה של גיל, אך נדמה לי שהשאלה גדולה מהתשובה. הרי בסופו של דבר אנו מעוניינים להביא לכך שאנו וילדינו נוכל לבחור בחירה נבונה ללא התערבות של גורם כופה מבחוץ, ואם כך – האם הנגשת מידע מספיקה במבחן התוצאה? נדמה לי שלפרשיות שמלוות את החופש, יש משהו חשוב מאוד לספר לנו על האתגרים המתלווים לחופש הגדול.
אחת השאלות המסקרנות שעולות סביב פרשיות פנחס-מטות, היא שאלת הפער בין הפקודה לבין ביצוע מלחמת מדין. בעוד הפקודה ניתנת בראשיתה של פרשת פנחס: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר כה, יז).
הביצוע מופיע זמן רב לאחר מכן, בראשיתה של פרשת מטות. למעלה ממאה וחמישים פסוקים ממועד הציווי: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (לא, ב). האיחור הזה הופך את מלחמת מדין למלחמה הכי ארוכה מבחינת משך תיאורה בתורה, מה גם שבסיומה עוסקים עוד פסוקים רבים על הציוויים שנצטוו בעקבותיה. מה פשר הפער הזה בין הציווי לבין הביצוע ומה אנו יכולים ללמוד מהפרשה הזאת לחיינו כאן ועכשיו, בימי החופש הגדול?
אהבה ושנאה
תשובה עמוקה ויסודית לשאלה הזאת מופיעה בפירוש "אור החיים" הקדוש. רבי חיים בן עטר שואל את השאלה שהעלינו על הפער בין הציווי לצרור את המדינים שמופיע בראש פרשת פנחס לבין ביצוע הנקמה מהם שמופיע בתחילת פרשת מטות.
לדבריו, יש כאן ציווי מיוחד שנחלק לשני חלקים ("לצרור" ו"לנקום"), הנובע מאופי הנפילה שסובבו המדינים לישראל. בנוסף, הוא עומד על דברי חכמים במדרש שלמדו מכפילות הציווי שבמלחמה זו יש היתר מיוחד להשחית את העצים ומקורות המים של האויבים. לדבריו, יש בדברי ה' עצה להתמודדות עם מצבים בהם טעם החטא מהעבר מונע מהאדם שיקול דעת צלול:
"הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם... (במלחמת מדין – העצים ומקורות המים) והוא על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב..."
דברי "אור החיים" הקדוש נפלאים ומופלאים בעומקם הפסיכולוגי (להבנה מלאה מומלץ לעיין באריכות בדבריו במקור). הפער בין הציווי על מלחמת מדין לביצוע נובע מהצורך בתהליך נפשי וחינוכי עמוק אותו על עם ישראל להפנים.
השלב הראשון הוא יצירת ריחוק נפשי מהגורמים הזרים והמרעילים שהסבו להם את הנפילה ("ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות". רק לאחר הפנמת האיבה הזאת יוכלו לנקום בהם על הנזק הרוחני הנורא שהסבו להם).
ולענייננו, לא די בסימון מוצרי תרבות מזהמים, יש צורך לחנך גם לריחוק מנטלי עמוק מכל תוכן שלילי המזהם ומרעיל את הנשמה. שנאה לערכים זרים שמשניאים עלינו את ה' ומטמטמים – אוטמים את ליבנו מערכי התורה ומגמתה (עי' יומא לט, א; 'מוסר אביך' א, ד).
השנאה הזאת היא צידו השני של מטבע האהבה לערכי המוסר והקדושה. ממש כשם שצידה השני של הרחמנות הוא השנאה לאכזריות ולערלות הלב, כך גם צידה השני של הצניעות הוא השנאה לגאווה ולזימה. "אוהבי ה' שנאו רע".
בעידן פלורליסטי 'מכיל' כשלנו, דברי 'אור החיים' הקדוש מהווים תריס חיוני בפני הפורענות: יש לחנך להפרדה בין טוב לרע. ההפרדה בין טוב לרע מאפשרת לנו להתחבר בכל ליבנו אל הטוב ולהתרחק בכל ליבנו מן הרע.