אולי דשו בזה הרבה, אבל ראוי לנו לקחת פסק זמן ולעמוד על איזו נקודה ארכימדית ולנסות לראות אותנו במבט קצת אובייקטיבי.
מה קורה כאן. בימי בין המצרים, שני גושים פוליטיים מתגוששים. מתגוששים זו לא המילה. נלחמים ומכים זה את זה ללא רחם בשבט לשונם עד זוב נפש.
אלה מאשימים את אלה בחוסר נאמנות למדינה, בבגידה בערכים, בחוסר יושר, שקרנות פתולוגית, ומה לא? איני מתעלם מהמציאות שנכפתה עלינו. מחלוקות היו ומחלוקות יישארו. אבל אולי אפשר להשעות את הוויכוחים הללו, או לכל הפחות למתנם, כדי שעננת הימים הקשים המרחפים מעלינו לא תדכא אותנו יותר, וריבים כאלה לא יביאו אותנו להרגשה שחס ושלום הנה אסון בפתח. זה האסון המתקרב לרגל כל פילוג ומשטמת אחים שבא בסופו לחבר אותנו שוב זה לזה, שבא להזכירנו: אחים אנחנו.
כלום לא למדו אנשי השררה מההיסטוריה הארוכה של עמינו. כשראיתי את מלחמות הגלדיאטורים השבוע בכנסת ואת מנצור עבאס יושב על כסא היושב ראש, מתמוגג מנחת ונמס בכל משמניו מעונג מהמראה המפעים של מלחמות היהודים, נזכרתי במחזה לו עד הייתי בקטנותי.
בקטנותי רועה הייתי, דיר עיזים שהיה לאבי ע"ה היה צריך להוציאו למרעה יום יום. וכך אחר יום לימודים נהגנו אחיי ואחיותיי לצאת למרעה (לא בלי לריב תור מי הגיע). מעונה לעונה הייתי עד למלחמת התיישים שנאבקו בקרניהם על השליטה בעדר. זה נוגח וזה מחזיר, זה מתרומם לנגיחה בכל כוחו וזה דוחק את רגליו של זה.
בקיצור, מנגחים היו זה את זה בלי רחם, עד שפורש המתעייף ראשון, ודרך כלל היה פורש זה שנשברו קרנותיו או קרנו האחת. אז לא יכל לסבול את נגיחותיו של חברו והשאיר את העדר לחסדי המנצח. אבל קרה שפתאום הגיע משום מקום, תיש ענק ונכנס גם הוא לתמונה. נקל לתאר שאת המאבק לקח כמעט בהליכה, כי כבר תש כוחו של התיש ה"מנצח", ובא השלישי והכריע ביניהם, ובנגיחה קלה סילק את התיש המנצח כביכול, וזה השתלט על העדר.
מראה זה שקרה במציאות, קרה עם עמנו כמה וכמה פעמים. ראש בראש מתנגחים מנהיגינו, "היו שריה כאיילים", לא מתייאשים מלנגח עוד ועוד, וכל אחד מנימוקיו המשכנעים אומר אני אהיה ראש העדר. ומי יפרוש? זה שיאבד את קרניו. "בשעה שנפלה ביתר נגדעה קרן ישראל ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד" (ב"י בשם הירושלמי). אלה מנסים לשבור את קרני אלה, דא עקא שלשניהם קרניהם קרני ברזל המתיזים ניצוצות אש העלולות להצית אש בציון ח"ו. ובא העז השלישי, אלה אוייבי ישראל או האורבים לחולשתנו, ומחכים לראות כיצד נתיש את עצמינו במלחמות וניגוחי סרק.
אוחזים המתגוששים במחננו בגרונו של העם וחונקים אותו בחניקת מוות איטית. עם שלם מצפה לראות הכרעה ברורה של הנהגה יציבה על רגליה ועם קרנותיה. ואילו המנהיגים מעדיפים את הריב והניגוח עד שהשני יאבד את קרניו או רגליו, מתישים זה את זה במהלומותיהם והעדר נפשו כלתה. עדר שלם מצפה לראות מי המנהיג, אבל שני אלה לא מרגישים בשלישי היושב ומצחק על טיפשותם ופרסום קלונם ברבים.
ואורב להזדמנות להפיק את זממו וטובת הנאתו שאינה הנאת העדר, כאשר יתעסקו הם זה בזה. יאמרו שאין הנמשל מספיק, שכן במשל התיש השלישי תפס את ההנהגה, וכאן בנמשל השלישי לאו בר הכי הוא לתפוס את הנהגת העם. אומר כנגד זה שלא מחכמה השיגו על הנמשל, שאין חפץ לעדר בתיש צולע או שבור קרניים, וזה שהפיק זממו וטובת הנאתו די אם הטיל מוראו על כל העדר כדי שידעו הכל שמכאן ולהבא הכל תלוי בו.
איני מתעלם מהמחלוקות, ואף לי יש עמדה ברורה בדבר הממשלה הרעה והחולה הזו, שמיום הקמת המדינה לא קמה כזו לחלל את שמה ושם שמים. כששמה ללעג ולקלס את קדשי ישראל – רבנים, ורבנות, הלכה, ומעל הכל חילול השם כשנסמכים אתם על אויבי ישראל שלשעה מיתנו את דרכם כדי להפיק את זממם והנאתם מכם.
אל תשאו את שם האחדות לשווא בגרונכם כשנכונים אתם לנגח את רוב רובו של העם ולשבור את קרנותיו. זה הזמן להושטת יד לאחים באמת, לסלק את אלה המתנגדים לאחדות ולשבת עם רוב מנין ורוב בניין של עם ישראל המיוצג על ידי רוב סיעות הבית.
התעשתו, התרוממו מעל ענן האבק החונק שחוללתם בהתגוששותכם, הביטו וראו מסביב על אלה ששחקו בעבר עלינו והשפילו את כבודנו עד עפר בימי עוניינו ומרודינו, ועתה משחקים אתם לידיהם בכריתת ברית או בניגוח חסר תכלית, והם יושבים ומצפים מתי ישחקו על משבתנו. "זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתה" (איכה א, ז).
שורש המרי הוא שורש האמונה, עכשיו יותר מתמיד ההזדמנות לפיוס לאומי. עכשיו הזמן להכיר ביתרונות השני ולהגיע לעמק השווה. יחקק ויזכר בזכרון העם דווקא זה שיושיט ידו ראשון להתפייס ולהביא לאחדות לאומית אמיתית על כל חלקי העם וגווניו. או אז תבוא הבטחת הנביא בסוף איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".