יועז הנדל וראובן ריבלין
יועז הנדל וראובן ריבלין צילום: Hadas Parush/Flash90

נפרדתי הבוקר מנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין. ריבלין היה הנשיא של כולם, גם אם היו כאלה שתקפו אותו. מבחינתי, הוא היה הנשיא שייצג אותי יותר מכל דבר אחר.

מנהיג שמאמין בשלמות העם והארץ, ימין, ממלכתי, ליברלי, בזמן שאחרים מתבלבלים. כשהכוכבים של הליכוד הצביעו בעד ההתנתקות, הוא הצביע נגד. למרות הקושי לצאת נגד המנהיג, הוא עמד על דעתו, וכשרוחות רעות של פולחן אישיות פגעו בממלכתיות, הוא נותר יציב.

אני משוכנע שהוא לעולם לא היה מפיל חוק ציוני ופוגע במדינה למען הישג פוליטי זמני. כתבנו ספר ביחד על תקווה ישראלית. בילינו שעות של שיחות מעשירות מלאות בצבע, סיפורים וויכוחים.

בעולם מתוקן, המפלגה שפעם נשאה על שמה את הלאומיות הליברלית, הייתה נפרדת ממנו בהוד והדר ז'בוטינסקי. המפלגה שבה צמח מימי ה-״חרות״. אך זה לא קורה, כי כמו בימי ההתנתקות, היא לא קיימת. רק הקליפה.

אז אני וחבריי ניפרד מהנשיא שלנו, לצד רוב העם, הימין הממלכתי שהיום נמצא בתוך ממשלת האחדות.
ימין שעמדותיו מבוססות על אהבת הארץ ולא שנאת הערבים.

ימין שמאמין בפולחן הרעיון והאידאולוגיה ולא בפולחן המנהיג, כי פעם הוא בעד ההתנתקות, פעם משחרר מחבלים ופעם נגד חוק ציוני.

ימין שמאמין שישראל בית ליהודים כולם, לא רק על פי השקפת העולם החרדית. כזה שמכבד את החרדים, לא ככלי במשחק אלא כאזרחים שמגיע להם הכל.

ימין שערכי ההתיישבות, שירות משמעותי בצבא, עלייה ובעיקר אחדות העם, חשובים לו יותר מהערך המזוייף של "הלנו אתה או לצרינו".

אני גאה בשירות של הנשיא ריבלין, גם במחלוקות. אני מודה לו בשם הארץ הזאת ובשם העם הזה, על כל מה שעשה, וכבר מתגעגע.