להתפלל על קצות האצבעות

מעולם לא התפללתי שלא יכאב לי הגב. מודה. ייתכן שיש בי איזו קטנות אמונה שסוברת שיש חלון הזדמנויות צר שבו השם מפנה לרגע את הזמן ומקשיב לתפילות שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, עליי לצמצם ולדחוס את התפילות למה שבאמת חשוב. אם זו הנחת העבודה, לדעתי הענייה, זה סביר, יעיל ורציונלי לא לבזבז זמן על תפילות בנושאים טריוויאליים. רק כדי לוודא שאני בחברה טובה, האם מישהו מהקוראים אי פעם התפלל שלא תכאב לו הציפורן באצבע הקטנה ברגל שמאל? סתם כדוגמה. בהנחה שהתשובה הגורפת תהיה לא, אז נסכים שמוזר להתפלל על משהו כה זניח ולא חשוב. למה להתפלל על מה שתקין? מה, אין לי דברים טובים יותר להתפלל עליהם? אז למה בכל זאת אני עוסקת בהעדר התפילות על הסחוס שבין חוליות הגב שלי? כי בשבועות האחרונים אני חשה באזור כאבים חדים שהביאו אותי לטיפולים, דיקורים ולא מעט תסכולים. זה התחיל במטלת גינון של הכן גינתך לשמיטה, המשיך בגרירת עצים בכדים גדולים וכבדים ונגמר במיני פריצת דיסק. זה כבר כמה שבועות שאני מרגישה שהגוף שלי נלקח ממני ובתמורה קיבלתי גוף של מישהי אחרת, זרה לי. בקיצור, השם שלח לי קריאת השכמה לשיקום החלק הגשמי, אחרי שישה הריונות ו־16 שנות הנקה (וכן, נשים יקרות, אני פונה אליכן: תדאגו לעצמכן. זה לא פינוק, לא מותרות ולא מילה גסה).

תודה גם על שעמום

באחד הבקרים הכואבים, באמצע התפילה, כשלהתכופף לקידה כאב מדי ונאלצתי להגיד "עושה שלום במרומיו" עם הגבות בלבד, הבנתי. אף פעם לא התפללתי שלא תהיה לי פריצת דיסק. מסתבר שזו טעות טקטית מהמעלה הראשונה. כן, כמו כולם אני אומרת את ברכת "אשר יצר". כן, זה אמור לכלול את כל הגוף, אבל איך לא כיוונתי ישירות על עצבי השדרה? איך יכולתי להחמיץ תפילה על משהו מהותי כל כך בחיים עם כזה פוטנציאל כאב? התשובה ברורה, כמובן. החמצתי כי לא ידעתי. והלוא הלכה פסוקה וידועה היא שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. הייתי תינוקת שנשבתה בגוף בריא, טפו חמסה. תפילה לרפואת הגב התחתון נעדרה מלו"ז התפילות שלי כי לא הבנתי כמה מהותי החיבור החולייתי, עד שהתפתחה שם דלקת שהראתה לי שחיי אינם כתמול שלשום.

באותה תפילת עמידה כאובה נזכרתי בסוף פרשת האזינו, שאותה למדתי עם אחד הילדים לאחרונה. ה' פוקד על משה לעלות להר נבו ולהיפרד שם מן העולם בעודו צופה על ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. סיטואציה צובטת לב לכל הדעות. משה, שעבר את כל התלאות עם העם קשה העורף שלנו, לא זוכה לקבוע מזוזה בבית קבע, לקיים מצוות התלויות בארץ ולחפש בסופר ירקות יבול חו"ל או אוצר בית דין בשנת השמיטה. במדרש כתוב שכשהשם גוזר על משה מיתה במדבר משה עומד בתפילות ארוכות כדי להמתיק את הגזרה. הוא מבקש ומתחנן להיכנס לארץ. פתאום תהיתי, האם עד הרגע שבו נגזר אותו דין גלותי, משה התפלל לעלות לארץ ישראל? אולי היה לו ברור שהוא ייכנס עם כולם, אולי אפילו לפניהם, כמשכוכית? האם משה ידע שעליו להתפלל גם על המובן מאליו?

אז יש דברים שלא ידענו שצריך להתפלל עליהם. אבל מה עם הדברים שהתפללנו עליהם ונענינו? זוכרים אותם? כשנח יצא מהתיבה הוא בנה מזבח והקריב קורבנות לה'. כששרה גמלה את יצחק היא ערכה עם אברהם משתה. כשבני ישראל יצאו בצידו השני של ים סוף הם עמדו בהודיה ושרו את שירת הים. אבל מה קורה כשהכול רגיל? מה קורה כשאין חדש תחת השמש? כמה צריך לומר תודה? לזכור בקשות שמולאו, פנטזיות שהפכו לשגרה יומיומית? אם התשובה היא לא כל הזמן, זה הזמן לאתחל מחדש את החשיבה. שבו, תעשו רשימה של כל הדברים שאתם צריכים להיות בהודיה עליהם. מהאנשים האהובים עד לשעמום של אחר הצהריים. מהבריאות ועד לציפורן הלא חודרנית באצבע השמאלית הקטנה. זה הזמן לומר תודה על תפילות שירדו מסדר העדיפויות. להיות בהכרת הטוב. להסתכל על האנשים סביבכם, מהקרובים ביותר ועד לרחוקים, ושהלב יתחיל לפעום מאושר. אני יודעת שהרשימה שלי היא אין־סופית. אני מתאמצת לזכור אותה, לזכור שיש אותה. מתאמצת להודות.

הכאב שהתרגלנו אליו

זה אף פעם לא נגמר. פעם התפללנו על הזיווג שלנו. כשמצאנו, התפללנו לעמוד מתחת לחופה. ואז, התפללנו לראות שני פסים בבדיקה. פעם התפללנו לשמוע את פעימות הדופק ממלאות את חלל חדר בדיקת האולטרסאונד. וכשזה קרה, התפללנו ללידה קלה. להפוך להורים. למשפחה גדולה. כל מי שאי פעם הרגיש שהתפילות הללו לא מתקבלות, כל מי שאי פעם לא הצליחה לשנות סטטוס מרווקה לנשואה ומאישה לאמא יודעת מאיזה עומק מתפללים כשמרגישים שהתפילות שבות ריקם. חלמנו על זה. חלמנו על הריח המתוק והמשכר של תינוק טרי, על הרוך הצווארי, על הבגדים המיניאטוריים. רק המילים האלה עושות בי קווץ' בלתי נשלט. חלמנו על זה כי הגוף שלנו בנוי לנתינה. הלב שלנו בנוי להכלה. חלמנו והתפללנו שהשם יקשיב לתפילות שלנו וייתן לנו נשמות למשמרת. בחופש הגדול, על אתגריו וחסרונותיו, זה הזמן לזכור את זה. לא תמיד אפשר בתוך המיץ של החיים להיות בהכרת הטוב. אבל לזכור שזו ההגשמה, שעל זה התפללנו, זה אפשרי ונחוץ. לא ביקשנו להיות אימהות עשרה חודשים בשנה. ביקשנו להיות אימהות, אפילו בחמסין המאתגר של יולי-אוגוסט.

ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, גרסת שלושת השבועות. אנחנו עומדים בישורת האחרונה של שלושת השבועות. אם אתם טיפהל'ה כמוני, הלב שלכם נמצא כבר עמוק בי' באב, מכבס במרץ, מפנטז על מי הירדן הקרים, חולם על הרגשת החופש שזורמת בדם. אנוכי באתגר ימי הצמחונות וליבי במנגל עם החבר'ה. רחוקה, רחוקה מהאובדן שאני אמורה לחוש בו. תחשבו כמה זה אבסורד. אם כואב לכם הגב, לא תתפללו על זה? בית המקדש חרב, הכאב כבר קיים, אבל כמה אנחנו כואבים? לא באמת. לפחות לא אני. למרות שמורים לנו למעט בשמחה ואוסרים עלינו מיליון דברים, ולמרות שאנחנו מתפללים על חזרת השכינה לציון, אנחנו מדקלמים את המילים נטולי רגש, משוללי כאב. הן מהחוץ החוצה. פנימה הן לא נכנסות. אולי החורבן רחוק לנו מדי במציאות עמוסת אקשן. אולי הזיכרון הקולקטיבי שלנו שכח מה זה להיות אהובים באמת, לראות ניסי השם גלויים. אולי אנחנו מרגישים שהשם הוא כמו רכבת שמתרחקת מהתחנה, שהסתר הפנים שלו גדול מדי בשבילנו. בצער אפשר להגיד שהתרגלנו לחיות עם הכאב הזה, השלמנו איתו. אבל זה לא אמור להיות כך. בקרוב ממש הכאב יוסר, המסך ייפתח והשכינה תחזור, ואז לא נבין איך יכולנו לחיות בהסתרה. נשאל איך שכחנו להתפלל להסרתה. איך התבלבלנו וחשבנו שהכול תקין. בקרוב ממש. אמן.

לתגובות: [email protected]