שובר חומות | "פחדתי שהדתיים יכעסו עליי"

הבמאי גידי דר לא חשש מהאתגר להפוך את אגדות החורבן של חז"ל לסרט עלילתי סוחף שכולו ציורים.

עפרה לקס , כ"ח בתמוז תשפ"א

שובר חומות | "פחדתי שהדתיים יכעסו עליי"          -ערוץ 7
גידי דר
צילום: הלל פלג

להקרנת הסרט 'אגדת חורבן' הגעתי סקפטית. הייתי בטוחה שהוא יהיה גדוש רמיזות עבות למי הוא הימין של היום ומי הוא השמאל, שיהיו אשמים מובהקים בחורבן הבית (רמז: חפשו את חכמי התקופה), ויותר מהכול ציפיתי לכך שבית המקדש ישתקף כמרכז של עבודת פולחן מגוחכת.

בעיקר תהיתי אם אצליח לספוג את כל זה בסרט שכל כולו תמונות סטטיות, שהוא אפילו לא אנימציה. ובכן, ההפתעה שנכונה לי הייתה כפולה ומכופלת. הסרט שיצר גידי דר, תסריטאי ובמאי חילוני, מגיע נקי, משקף תקופה ושואב אותך פנימה לקטסטרופה הנוראית של סוף ימי הבית השני. שלוש דקות לתוך הסרט הצופה שוכח שהוא מביט בתמונות סטטיות.

בשיחה שניהלנו אחר כך התווכחנו על ההתעקשות להמשיך ולהקריב קורבנות כשהכול מסביב כבר אבוד. אני טענתי נגד המקריבים, הוא טען בעד. "אני חושב שאלה שממשיכים להקריב גם כשהכול נגמר אומרים לאלוקים: אם אתה רוצה לקחת אותנו, קח אותנו. אני אפילו מכבד את זה באיזה שהוא אופן".

"פחדתי שהדתיים יכעסו עליי"

בציבור הציוני־דתי מוכר גידי דר כמי שיצר את סרט הקולנוע 'האושפיזין', שיצא לאקרנים לפני 17 שנה וזכה להצלחה גדולה. "הציבור הדתי החזיק אותי חזק בסרט הזה שלא ניפול", הוא נזכר, "אצל החילונים 'האושפיזין' התחיל מאוד חלש. הסרט שקדם לו ועסק בחרדים היה 'קונילמל' (סרט שמגחיך חרדים, ע"ל). היה לי פחד גדול שיצלבו אותי שעשיתי סרט על העולם הזה. בהתחלה החילונים באמת כמעט לא באו והציבור הדתי בא בהמוניו, עד שנוצרה מסה גדולה של מפה לאוזן, שהביאה גם את החילונים. הם אמרו זה לזה: לך תראה, זה סרט אדיר, זה לא קשור רק לחרדים".

במהלך השנים הפך 'האושפיזין' לשער. "הוא פתח לציבור הציוני־דתי את הצ'אקרה של הקולנוע", אומר דר. בהמשך נוצרו סדרות וסרטים נוספים על חרדים, כאלה שהדמויות המככבות בהם עמוקות ועגולות והעלילה אנושית ומכבדת.

גם 'אגדת חורבן' זכה לחיבוק חם מאנשי תקשורת דתיים שצפו בו. דר הופתע. "לרגע פחדתי שהציבור הדתי מאוד יכעס עליי. קודם כול איך אני מעז, ושנית הוא יטען שהסרט לא מדויק. חששתי שיתחילו להתווכח איתי על קוצו של יו"ד".

אני רואה שאתה אוהב ללכת על לא בטוח.

"זה בטוח", הוא מחייך, "לא שאני מחפש את זה, אבל ככה זה יוצא. כל סרט שלי הוא טרה אינקוגניטה, אדמה לא חרושה, אדמה שלא מוכרת גם לי. אחרי 'האושפיזין' אמרו לי: תעשה עוד אחד כזה. אמרתי לא, אז זה לא עניין אותי". שולי רנד, שפרץ כחרדי לקהל הרחב עם התפקיד הראשי ב'האושפיזין', הוא שותף קרוב וחשוב גם ביצירת הסרט הנוכחי. השניים הם חברים טובים מאוד. "דתיים קוראים את הטקסטים אחרת ובעיקר מדברים אחרת. שולי מאוד עזר לי עם השפה ועם כל מיני תובנות. הוא יכול לקחת סצנה ולהרים אותה למקום אחר מהזווית האומנותית ומהזווית הדתית. אני הייתי על המקום ההיסטורי".

לא פחות משמונה שנים עבד דר על הסרט הזה. שלוש שנים אחרי שהתחיל הוא איפשר לכתבת 'הארץ' לבוא ולהציץ בסצנה מהסרט ההולך ומתרקם. היא התפעלה מכך שהציורים הם סטטיים, ושיחד עם זאת הסרט "דינמי, קצבי וסוער". דר אמר לה אז: "אני לא חושב שנעשה אי פעם סרט בטכניקה כזאת. אני מודה שאני מתעורר מדי פעם שטוף זיעה קרה. אבל עשינו כמה טסטים ואנחנו מרגישים שזה יעבוד". כל זה היה כאמור לפני חמש שנים. אז תכנן דר 700 ציורים לסרט, מאז נוספו עוד 800. דר ושותפיו לדרך הימרו לא רק על התוכן אלא גם על הצורה.

"הייתה תקופה שלא ישנתי", הוא מודה, "אבל אחר כך התחלתי לישון טוב. אני לא חיכיתי למימון וזה לא מקובל. בדרך כלל אתה כותב, מביא את הכסף, מתכונן לצילומים, מצלם, עורך ומסיים. אצלי הכול היה סחרחרה אחת של הכול. הגענו למקומות מאוד קיצוניים, עד כדי כך שהשותף שלי היה אומר: בוא נעצור. אני הייתי עונה: לא נעצור לרגע אחד. אם נעצור לשנייה, ניפול". תהליך יצירת הסרט היה סבוך מאוד. זו לא סצנת צילומים רגילה וגם לא אנימציה. הסצנה היא ציורים סטטיים שעליהם משוטטת המצלמה, או כאלה שהמצלמה עומדת עליהם, ממתינה שעינו של הצופה תאסוף אל ליבו את כל הפרטים. ליצור סרט כזה באורך מלא זה בהחלט הימור.

ולא היו רגעים שאמרת לעצמך: גידי, עצור. היה חלום, היה נחמד, זה משוגע מדי, בוא נרד מזה?

"כן, היו רגעים כאלה. רק שאת שלוש המילים האחרונות מעולם לא אמרתי. כן, אני משוגע. בעיניי הדבר הכי גרוע שקולנוען יכול לעשות לעצמו זה להפסיק סרט באמצע. זה משבר אמונה מאוד גדול. לא סתם קוראים לדבר הזה אומנות. זה בא מהשורש אמונה. להאמין במה שאתה עושה. זה מאוד קריטי. אני מסוגל לעשות רק דברים שאני סופר מאמין בהם. לפעמים אני מקנא באנשים שעושים סרטים אחד אחרי השני, אני לא יכול. אני חושב שלהפסיק זה אסון, זה יכול לקחת אותך שנים אחורה, ואולי לא תקום מזה. ואני גם ככה הייתי בכל מיני משברים. אני עושה את הסרטים שלי לאט ועושה הפסקות נורא ארוכות ביניהם, ושואל את עצמי אם אני צריך להיות קולנוען או לא, ואז אני נכנס לסרט חדש והכול עובר".

אז הבחירה ללכת על תמונות סטטיות היא כדי לתת אווירה של פעם?

"זאת גם מציאות הפקתית. לא היינו יכולים לעשות סרט מצולם כזה. הוא היה עולה 200 מיליון דולר. גם סרט מצויר היה עולה סכום דומה. הסרט התחיל, כמו כל מיני דברים בקולנוע הישראלי, מתוך מגבלה. אבל אני מאוד אוהב אילוצים, כי זה מכריח אותי לחשוב בצורה אחרת". דר מגלה שגם האומנים בעלי השם שיצרו את התמונות, מיכאל פאוסט ודוד פולונסקי, היו סקפטיים ביחס לסרט. "אני זוכר את הפעם שהראיתי להם את הסקיצה הראשונה, חמש דקות של סרט. פתאום לדוד היה חיוך כזה שאמר: וואלה, זה עובד. היה משהו שכלל את פס הקול, הטיימינג והציורים. פתאום זה היה קולנוע". דר מתעקש שלא מדובר בסרט סטטי. "במובנים מסוימים זה אקשן אמריקאי לגמרי, הוא מחזיק את הצופה באותו קצב, אותו לחץ ואותו סיפור".

קמצא ובר קמצא המודרניים

דר (56) מקדיש את הסרט לאביו, אברהם דר, שנפטר לפני שנה וחצי, בגיל 94. דר האב היה איש ביון ומודיעין נועז. "גדלתי בבית מאוד ימני, בית סופר ציוני, לא זר למסורת אבל רואה את המסורת בצחוקים, לא מאוד ברצינות. בית חילוני". מגיל צעיר נמשך דר למוזיקה, וליתר דיוק לג'אז. "הייתי גיטריסט, למדתי קומפוזיציה ובהמשך ניגנתי גם בפסנתר. הייתי מאוד אובססיבי לזה". אחרי שירות קרבי מלא הוא חזר למוזיקה. באותה תקופה הגיע לישראל סקסופוניסט ג'אז מהגדולים בעולם, שהיה נרקומן. "הוא ניגן עם כל הגדולים וברח לארץ בגלל חובות. כולם נלחמו לנגן איתו, והוא לימד אותי תמורת ארבעים שקל לשעה. זה כמו שמייקל ג'ורדן ילמד אותך כדורסל. כששמעתי אותו הבנתי שלעולם לא אהיה גדול כמוהו. זה מאוד דיכא אותי, כי לא עניין אותי להיות בינוני. השקעתי בג'אז את כולי, ניגנתי 15 שעות ביממה, הייתי מנגן וישן". ואז הגיעה הנטישה. "אני זוכר את הרגע הזה. ניגנתי בפסנתר ופתאום חלף בשמיים ענן שהטיל צל. סגרתי את הפסנתר וזהו. זה נגמר. חתכתי בשנייה אחת".

דר חתך ישר ללימודי קולנוע ב'בית צבי', אבל פרש אחרי חודשיים. "כשהגעתי ל'בית צבי' לא ידעתי כלום על קולנוע. הייתי בן 22 והופתעתי שיש קאטים. אבל חודשיים אחר כך, כשכבר למדתי שיש קאטים, לא הבנתי מה אעשה שם שלוש שנים. יש משהו באופי שלי שגורם לי ללמוד לבד. אמרתי: עד שתגמרו ללמוד, אני כבר אעשה סרט. וכך היה. עד שהם סיימו את השנה הראשונה עשיתי סרט של 30 דקות. סטודנטים לא עושים סרט גמר באורך כזה". מבקרי הקולנוע חיבקו את סרטו 'המשורר', שיצר בגיל 23. בסרט שיחקו משה איבגי ושולי רנד בתפקידו הקולנועי הראשון, "ומאז לא נפרדו דרכינו". דר מאוד אהב את היצירה הזאת, ומאז הוא בתחום.

נטשת את ספסל הלימודים. איך בכל זאת למדת את המקצוע?

"מה יש כבר לדעת בקולנוע? אתה צריך לראות סרטים ולהתאהב בזה באמת. הלימוד עצמו הוא רק מהעשייה. מתיאוריה לא לומדים. זה כמו ללמוד שחייה בהתכתבות. והאלתורים של הג'אז גם נמצאים שם. אני משגע את צלמי קולנוע שעובדים איתי, כי אני משנה כל הזמן דברים תוך כדי עבודה. ההאשמה נגדי זה שככל שיש יותר כאוס אני יותר רגוע".

איך התגלגלת ליצירת סרט קולנועי על חורבן בית שני? זה לא נושא טריוויאלי.

"קראתי ספר על יוספוס פלביוס והייתי בהלם ממה שאני קורא, כי לומדים את זה בבית הספר אבל לא ממש זוכרים. אני מתחיל ללמוד על הנושא ומופתע. שמענו שהייתה שנאת חינם, אבל האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה זה קטן על מה שהיה שם. זה מטורף לגמרי, ואתה שואל איך הגענו לכזאת קיצוניות? ככה צללנו פנימה".

דר התחיל עם יוספוס ולא עם אגדות חז"ל, שמשובצות היטב בתוך הסרט. אליהן הוא הגיע רק בשלב השני. "נלחמתי קשות בתסריט כדי לקחת את ההיסטוריה העצומה הזאת ולדחוס אותה לשעה וחצי, וזה לא הצליח. תוך כדי העבודה העמקתי יותר ויותר והבנתי שהעמדה של יוספוס היא עמדה של בוגד. ההיסטוריה המדויקת נכתבת על ידי מישהו שבגד בעם שלו, ששיתף פעולה עם הרומאים נגד העם שלו, ואז כותב את ההיסטוריה בשבילם. הוא לא יכול היה לכתוב משהו שלא ימצא חן בעיני הרומאים, וחוץ מזה הוא היה צריך להצדיק את הבגידה שלו. כך הוא האשים את הקנאים בהכול". דר הבין שהעובדות שיוספוס מביא הן מדויקות, אבל הוא משחק בהן כרצונו. "ככל שהבנתי את זה שקעתי לתוך הדמויות של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב ואמרתי: רגע, הם לא כאלה פסיכים. ברור שיוספוס שונא אותם ומטה את הסיפור נגדם, אבל תכל'ס בר גיורא הוא רובין הוד קדום. יוספוס הוא בן למשפחת כהנים עשירה, כל המימד הפרושי של צדק חברתי זר לו".

כשבר גיורא מופיע על המסך, עם המבטא המזרחי, הצדק החברתי והלהט, אתה מביא את הצופים ישר אל הפנתרים השחורים.

"בר גיורא היה פנתר מאוד שחור. לא יכולתי להכניס הכול בסרט הזה. לא יכולתי לספר איך הוא קטע ידיים ורגליים. לפני הסיפור הזה הוא היה ראש כנופיית שודדים ששדד את העשירים וחילק את הונם לעניים. אפילו יוספוס ששונא אותו אומר את זה".

אתה מעניק לו מבטא מזרחי.

"זה עמוס תמם החמוד והמוכשר. בר גיורא הוא ברבר כזה, הוא לא אינטלקטואל אשכנזי, הוא חצי אדומי". גם הדימוי שדר מייחס ליוחנן מגוש חלב מפתיע. "יוחנן, שיוספוס כל כך משמיץ אותו, היה מין אריק שרון כזה בעצם. לא בדיוק, אבל אדם קשוח שיש לו פלנגות משלו שמגינות בלית ברירה על היהודים. וכשיוספוס מגיע לגליל, יוחנן מבין שהוא חתיכת בוגד. יוספוס יודע שיוחנן צדק, הוא רק לא אמר את זה".

אחד הדברים המעניינים בשיחה עם דר, שגם משתקף היטב בסרטו, הוא המקום הנקי והרענן שממנו הוא מגיע לעסוק בחורבן ובאירועים שקדמו לו. נראה שדווקא מי שחי את חורבן הבית מגיל צעיר, מי שעוסק ומתאבל עליו כמה פעמים בשנה, אם לא בכל יום, מי שלומד ודורש את האגדות הקשות של חז"ל, כבר יודע מי הטובים ומי הרעים בסיפור ומשליך את המציאות של אז על ימינו. דר, שמגיע ממקום אחר, טורף את הקלפים ומחלק אותם מחדש. את האחריות לחורבן, אגב, הוא מטיל על כולם באופן שווה.

"אני לא עושה הנחות לאף אחד. המשפט הכי חשוב באגדת קמצא ובר קמצא, והוא זה שמצביע על האחריות, הוא השתיקה של החכמים. זו ביקורת של חז"ל על עצמם. אם שתקתם ואתם גורם עם אחריות אז יש פה בעיה. שתקתם מול סדר חברתי בלתי אחראי, ואי אפשר להחזיק ככה לאורך זמן. גם המדינה היום, אם היא תמשיך להתנהל בצורה של פילוג כזה וכעסים כאלה והזנחה של קבוצה כזו או אחרת, זה ייגמר באסון".

אבל אתה מבקר גם את אלה שהולכים בשם הצדק החברתי.

"ברור, אבל מצד שני אני אומר: החבר'ה האלה הם צעירים בדרך כלל, חמומי מוח עם תחושת צדק מאוד פראית. אני שואל איפה האנשים המבוגרים, בין אם זה העשירים, החכמים או הכהונה הגדולה. אני אומר: הלו, תתערבו, כי אתם תהיו הראשונים להישחט". בסרט ארג דר פנימה את אגדות החורבן והוא לא מתכוון להתנצל על זה, להפך. "מי שמבין את ההיסטוריה של המאה הראשונה מבין שהאגדה היא חלק מרכזי מאוד בהיסטוריה. מי שמתעניין רק ביוספוס מבין את ההיסטוריה בצורה מאוד חלקית. אגדות המקור יותר רציניות מיוספוס, לא פחות".

אגדות חז"ל אינן מתארות מציאות היסטורית. תמיד יש בהן גם מסר.

"נכון, אבל גם בדברים של יוספוס מתחבא מסר. אצלו העובדות נכונות אבל המסר שקרי".

"לימוד הגמרא פתח לי את הראש"

דר לא התגלגל לנושא הזה במקרה. משהו הבשיל בו, תובנה חשובה שהוא מבקש להעביר לאחיו למגזר החילוני ולרעיו למקצוע הקולנוע. "היו אלפיים שנות גלות, והציונות באה ושרפה את הגשר. אי אפשר לעשות מהפכה כל כך גדולה כמו הציונות ולהישאר עם היהדות של הגלות. הציונות הייתה כמעט אנטישמית. הדימוי הכי שנוא בציונות הוא לא של ערבים אלא של חרדים, כי הם ייצגו את כל מה שהציונים לא רצו להיות. הם זרקו את התלמוד והשאירו קצת תנ"ך. הבעיה של החילונים היא שאין להם היום גישה לכל העולם הזה".

אבל העולם הזה, שהושלך מאחור, אומר דר, חייב להיות נוכח היום בחייהם ובתודעתם של הישראלים. "כבמאי צעיר הערצתי כל מיני במאים אמריקאים ואירופאים גדולים, ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהם חלק מרצף תרבותי שהם לא מתכחשים אליו, אפילו אם הם יוצאים נגדו. בסרטים של מרטין סקורסזה יש כל הזמן נצרות, כך גם בסרטי 'הסנדק' של פרנסיס קופולה. הנצרות נמצאת שם גם אם הבמאי חילוני. הסתכלתי על עצמי ואמרתי: במה אני אעסוק? מאה שנות ציונות זה הרבה, אני חושב שאלה מהשנים הכי מפוארות שמישהו ידע אי פעם. אבל זה לא מספיק. הרגשתי שאין לי בכלל גישה למה שהיה לפני זה. אני לא יכול לעבור את הקו.

"בעצם התיאוריה שלי אומרת ככה: שרפנו את הגשר, בנינו תרבות מטורפת, זה אחד המהלכים האנושיים הכי גדולים בהיסטוריה. היו אנשים עם חלום עצום, עם אנרגיה רוחנית ממש, שהצליחו לעקור את ההר. עכשיו הגשמנו את הצד הפיזי. המשיח החומרי הגיע. הגשמת חלום היא רגע מסוכן. כי מה אתה עושה מכאן? אתה נקלע למדמנה. מים שלא זזים מזדהמים. אנחנו רוצים להיות סתם כמו כל עם רגיל? אבל זה משפט שכל נביא קפץ כשהוא שמע אותו, כי כנראה שלהיות עם ככל הגויים לא עובד בעם הזה. אז הגענו לאיזה קיר מסוכן. ועכשיו השאלה מה הלאה. יש דיאלקטיקה. התזה זה הרבנות והאנטיתזה זה הציונות ועכשיו צריך דבר שלישי, שהוא מין קפיצה שלא מובנת מאליה. זה לא אחד ועוד אחד שווה שתיים, זה יכול להיות שווה עשר".

איך נחשפת לכל העושר התרבותי־יהודי הזה?

"אותי לימדה אישה שהייתה דוקטור לספרות ומחשבת ישראל, חברה של ההורים שלי. אחרי הסרט שלי 'אדי קינג' היא אמרה: אני רוצה ללמד אותך, כי בסוף מזה צריך לעשות סרטים. תקופה מסוימת היא הייתה מגיעה אליי מחיפה לתל אביב ומלמדת אותי טקסטים מהגמרא. רבי יהודה, ריש לקיש, רבי יוחנן. טירוף מה שהולך שם. הופתעתי מאוד מהעוצמה. זה בכלל לא היהדות שהכרתי, שהיא 'תעשה ככה, תלך ככה'. זה סופר פתוח, השפה האסוציאטיבית, הפורמט הספרותי, הדיון. הייתי המום בעיקר מזה שאני לא מכיר את הדברים. הלימוד פתח לי בראש משהו שהתממש יותר מאוחר. ישראל הציונית החילונית העבירה את היהדות לאחריות של הדתיים וזו בעיה גדולה. לחילונים יש עכשיו משימה להבין מה הם עושים פה. לא מה הדתיים עושים פה, אלא מה הם. ואיך הם ממציאים דברים חדשים על בסיס החומרים האלה".

ו'אגדת חורבן' הוא חלק מהתפיסה הזאת?

"לגמרי. אני גם מחפש שפה קולנועית שתדבר את זה. זה לא רק תוכן או מסר, זו גם שפה. פרופסור ורד נעם, אחד האנשים שמאוד עודדו אותי במהלך הדרך, אמרה לי פעם: העובדה שאתה במאי קולנוע חילוני, שיוצר אחרי אלפיים שנה יצירת קולנוע ייחודית, סופר מתקדמת, שהיא אגדת חורבן, זה לא ייאמן, זה דבר מדהים, תראה לאיפה זה יגיע. לקהל החילוני שלי הייתי רוצה לומר: תראו, זה לא יידישקייט שהולך אחורה, זה פורץ קדימה".

לדר יש ביקורת על קולנוענים ישראלים, והוא לא מתבייש לומר אותה: "יש שם אנשים מוכשרים מאוד, אבל רבים מהם מתעסקים בלמצוא חן בעיני האירופאים. אז קודם כול, אתם אוכלים אותם מבחינה תרבותית. האירופאים לא מתקרבים אליכם בכלל. חוץ מזה, באמת יש לכם תרבות משלכם. על הכיפאק לעסוק בכיבוש, אומנם הדעות שלי הן לא בדיוק כאלה, אבל אני מקבל את הדיון הזה. לצד זה יש עוד כמה דברים, ויש לקולנוע תפקיד יותר גדול. אנחנו חיים בתוך תרבות גדולה. תחפשו את הדרך לעסוק בה. אנשים צריכים לרצות את זה, לרצות לדעת מי הם ומה הם".

בעבר ניסה דר יחד עם פרופ' נעם לעשות מעשה בכיוון ולחבר את החוג לקולנוע עם החוג לתלמוד ומקרא. "בא הנציג של החוג לקולנוע ואמר 'אנחנו עוסקים בהיסטוריה יהודית'. שאלנו במה, אז הוא ענה במאה שנות ציונות. היו כמה חוקרים מהחוג למחשבת בחדר והם לא ידעו מה להגיד. כך נגמרה השיחה. המשאלה שלי היא שרק ייקחו כמה קורסים בנושא, שיצאו מזה שני סרטים, סרט קצר אחד, זה כבר יהיה פצצה. אבל הם לא יודעים כלום, אז איך זה יקרה?"

לא מפחד מנטפליקס

דר החל לעבוד על הסרט בתקופת האביב הערבי, שהוא קורא לו "חורף". מאז התחוללו במדינות ערב מלחמות אזרחים, אבל גם מדינת ישראל עברה כמה רעידות אדמה פנימיות. פתאום הבין דר שהסרט מכוון היטב לישראל תשפ"א. "יש לי חשש שעלול להתרחש כאן חורבן. אני לא אומר שזה קורה עכשיו, אבל מדרון חלקלק יכול להיות מאוד חלק, וכדי שהשטיח יימשך לך מתחת לרגליים לא צריך עוד הרבה. הכי הבהיל אותי הלינץ' בבת ים, כי אז ראיתי את החבר'ה שלנו מוכנים לרצוח, ואני לא יודע איפה עוצרים את זה. אז תחשבי על זה עוד כמה צעדים, כשכבר אין אמון בינינו ובשלטון, זה אומר ככה וזה אומר ככה ולא משנה מי צודק. ונכון שאלה שוליים קטנים, אבל אם הם קצת גדלים ועוד טיפה מכאן ועוד משם, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בתוך זה". דר מתעקש שהסברה הזאת אינה מופרכת. "זה כבר קרה פעמיים. אני בטוח שגם אלה שזה קרה להם לא חשבו שזה יכול לקרות להם. בסרט רואים שיש הרבה צמתים שבהם כולם יכולים לעצור את ההחלקה במדרון, והם לא עוצרים. עדיף לחשוב על זה ולעצור לפני כן אם אפשר. אני יכול לעשות עכשיו קמפיין לסרט עם הכותרת 'הנה זה קורה'. אני לא חושב שזה קורה, אבל יש סימנים מקדימים. ההסתה חוגגת יפה מאוד מכל הכיוונים".

הסרט שלך עוסק במלחמה על וסביב הר הבית. תעלה לשם?

"כשהייתי קטן הייתי עם אבא שלי על ההר, כשעוד לא הייתה בעיה ללכת שם. אני חושב שמשה דיין עשה משהו מחריד כשהוא נתן את ההר לירדנים. ראינו מה קרה עם הממצאים שמתחת להר. זה נורא ואיום וזה קומם אותי בצורה בלתי רגילה. אני לא מבין למה ליהודים אסור להתפלל שם. יש חופש דת, לכולם מותר להתפלל וליהודים אסור? זה קצת לא הגיוני. ולמה אם אריק שרון עולה זה צריך להצית אינתיפאדה שנייה? יש בזה הכחשה שהיינו שם בכלל, זה מגוחך".

הפרויקט הבא שדר עומד לעבוד עליו דווקא אמור להיות קליל ומהיר וקונבנציונלי. זה יהיה סרט עם שולי רנד על בדחן חתונות. כשאני מעזה לשאול על עולם הקולנוע והמהלומות שחטף לאחרונה, הפנים של דר מתחלפות והוא מציע לטמון את הראש עמוק בחול עד תעבור מגפת הקורונה. אבל זה לא יעזור, כי הקורונה היא האויב הקטן של הקולנוע. נטפליקס היא האויב האמיתי והאימתני. "אומנם התנאים לצפייה בבית השתכללו, אבל עדיין בבתי הקולנוע זו חוויה אחרת, אין הפרעות ואין הסחות. ובכל זאת", הוא לא יכול שלא להיות כן, "אני לא בטוח שיש מה לעשות עם התחרות. והאמת היא שאני גם לא מתכוון לבכות על זה".