לא מקובלת עליי הסחיטה הזאת, כלומר חוסר הסחיטה. אילוסטרציה
לא מקובלת עליי הסחיטה הזאת, כלומר חוסר הסחיטה. אילוסטרציהצילום: ISTOCK

כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת, גם לנו יש חדר אמבטיה, ובפאתי חדר האמבטיה מרפסת קטנה, ובפאתי המרפסת מכונת כביסה, ובתוך מכונת הכביסה יש לנו ועד עובדים קטן. איך אני יודע? כי כמו ועד עובדים שבתקופה הכי קריטית מודיע פתאום על שביתה, גם מכונת הכביסה שלנו החליטה לסחוט אותנו. זאת אומרת היא הפסיקה לסחוט. את הבגדים. וכל זה רגע לפני תשעת הימים, דווקא כשאנחנו צריכים אותה בתפוקה מלאה לפני שהיא יוצאת לחופשה ואנחנו יוצאים מדעתנו לנוכח הררי הבגדים ספוגי הזיעה והקטשופ שייערמו לידה אבל היא לא תכבס אותם. היא אומנם גויה למהדרין, המכונה שלנו, אבל אנחנו יהודים ולכן היא לא עובדת בשבתות, בחגים ובשבוע האחרון של חודש תמוז. זאת אומרת עובדת, אבל לא סוחטת.

עכשיו אתם בטח אומרים: נו, אז מה אם היא לא סוחטת? העיקר שהבגדים יוצאים נקיים. אז נכון, היה יכול להיות יותר גרוע. אבל נראה אתכם סוחבים ערימה של בגדים כשכל חולצה שוקלת עשרה קילו (200 גרם חולצה ועוד 9.8 ליטר מים) שגם מטפטפים כל הדרך לחבל הייבוש שבמקרה נמצא בדיוק בקצה השני של הבית, כדי להכניס קצת עניין לחיים המשמימים שלי. מה עוד שאתם יודעים איך זה פרוטקשן – זה מתחיל בסחיטה ומהר מאוד מתדרדר לאלימות. היום ועד העובדים מורה למכונה לא לסחוט, מחר הוא יכנס אותה לאספות הסברה וידרוש תוספת מרכך ואחר כך כל מיני ג'לים ופינוקים ומי יודע היכן זה ייגמר. לא מקובלת עליי הסחיטה הזאת. זאת אומרת, חוסר הסחיטה.

הבנתי שצריך לפעול מהר ולכן עשיתי מה שכל ישראלי ממוצע עושה במקרה כזה – ניגש לחזית המכונית ומרים את מכסה המנוע. הבעיה היא שהמכונה שלנו היא לא מכונית. כלומר יש לה מכסה, ויש מנוע, אבל הם לא באמת קשורים זה לזה. מצד שני, גם כשאני מרים במכונית את מכסה המנוע אני לא מבין מה אני רואה שם, אבל לפחות זה גורם לאשתי ולילדים לחשוב שאני כן. זאת אומרת זה גורם לי לחשוב שזה מה שהם חושבים. אז פתחתי את מכסה המכונה והבטתי בריכוז בשלולית העכורה שהצטברה שם כתוצאה מאי הסחיטה, מטאפורה מושלמת ליחסים העכורים שלי עם מעמד הפועלים בתור מעסיק נצלן שסוחט את המכונה שלו והיא, אצילית שכמוה, לא סוחטת בחזרה.

"תראי", אמרתי לה, "אני מבין שאת עובדת קשה וזקוקה לחופש, וזה בסדר. אבל כרגע אנחנו ממש צריכים שתהיי בתקופה של תפוקה".

המכונה לא התרשמה ממשחק המילים אלא עמדה בדממה ולא השמיעה אפילו אוושה. "בסדר", אמרתי, "בואי נדבר על זה. משהו לוחץ עלייך? אני מתכוון, חוץ מאיתנו שלוחצים לך על הכפתורים מדי פעם. מה, יקירתי, מה יושב עלייך?"

היא הסתכלה עליי במבט של "אתה לא באמת שאלת את זה עכשיו, נכון?". מה שבאמת יושב עליה זה מייבש כביסה פריבילגי מהמעמד הגבוה שעובד רק בחורף בעוד היא מתאמצת כל השנה, חוץ מתשעת הימים, כאשר היא מונחת ישירות על הרצפה והוא, ובכן, מעליה. גם ככה כל המכשירים בבית הם גברים – המקרר, המזגן, התנור, המיקרוגל – ורק היא מכונה המכוּנה בלשון נקבה. בלגן אמיתי של פוליטיקלי קורקט. ממש מכבסת מילים.

ראיתי שהיא נעלבה וכבר אין מה לעשות יותר, לכן סגרתי את המכסה ואמרתי לאשתי שעשיתי כל מה שיכולתי ועכשיו צריך לקרוא לטכנאי. היא אמרה שיפה מצידי שעשיתי כל מה שיכולתי, אבל עכשיו הגיע הזמן לעשייה אמיתית. למשל לפרק מהמכונה את הצינור ההוא, שתמיד כשהמכונה מפסיקה לסחוט זה סימן שמשהו נתקע בו.

פעם, בסכסוך העבודה הקודם שהמכונה הכריזה עליו, באמת בא טכנאי ואמר שהמכונה לא סוחטת בגלל שהיא נסתמת מכל מיני חפצים שאנחנו שוכחים להוציא מהכיסים של המכנסיים לפני ששמים אותם במכונה. שטויות, אמרתי לו, אנחנו אף פעם לא שוכחים שום דבר במכנסיים ובכל מקרה זה לא קשור לכיסים, זה עניין של כיסי התנגדות שהוועד יוצר כדי לפוצץ את המשא ומתן. הטכנאי משך בכתפיו, פירק את הצינור והוציא ממנו שלושה מטבעות של שנקל, טישיו רטוב (הוא היה משומש עוד לפני הכביסה), כרטיס רב-קו, המון סיכות ראש ושטר של עשרים שקל, בבחינת אם יאדימו שטרותיכם כשלג ילבינו בכביסה. ממש הלבנת הון מה שהלך שם. אמרתי לטכנאי שאין לי מושג של מי כל האביזרים האלה, בטח מישהו שתל אותם שם כדי להפליל אותי. הוא אמר שצריך לשים לב, הרכיב בחזרה את הצינור והמכונה שבה לעבוד כמקדם, עם כל הסחטנות הרגילה שלה.

"זה לא קשור לצינור", אמרתי לאשתי, אבל בכל זאת ניגשתי לפרק אותו. הוא באמת היה די סתום, כמעט כמוני. הוצאתי ממנו את כל המפתחות, הכפתורים, הקבלות הישנות והשטרות המפוררים, וטמנתי אותם בארנק לפני שרשויות המס יתחילו לשאול שאלות. רק אז, מול המכונה המושבתת, נזכרתי שאני אולי יודע לפרק, אבל קצת חלש בלהרכיב. אז בשקט, בלי לחץ, אספתי את כל החלקים, הנחתי בתוך התוף של הכביסה וסגרתי את הדלת. בעוד תשעה ימים אשתי תגלה מה עשיתי. בינתיים אני מקים ועד עובדים.

*** כל אחד יכול ***

"פייזר שלום".

"שלום, אלברט נמצא?"

"הוא עסוק. מי מחפש אותו?"

"נפתלי בנט".

"מי זה?"

"אמרתי לך כבר כשהתקשרתי אתמול, ושלשום, ולפני לפני שלשום: אני ראש ממשלת ישראל!"

"בטוח?"

"מעשית זה מנסור עבאס, אבל רשמית אני ראש הממשלה".

"רגע, אתה זה שהתקשרת אלינו בשלוש לפנות בוקר?"

"לא, זה נתניהו. אני בן אדם מנומס".

"חבל, כי בדיוק אז המנכ"ל היה פנוי לשיחה".

"לא משנה, אני חייב חיסונים ומהר. הקורונה ממש מתגברת אצלנו".

"תגיד, אתה לא זה שכתב ספר על איך מנצחים מגפה?"

"רוצה לקנות? הוא עכשיו במבצע".

"אהממ... פחות. אבל תגיד – אם יש לך ספר, למה אתה צריך עוד חיסונים?"

"כי אני טוב בלהגיד דברים, פחות חזק בלקיים אותם. וגם לא באמת כתבתי את הספר בעצמי, את יודעת. אפשר בכל זאת את אלברט?"

"הוא עסוק מאוד, המון ראשי מדינות עומדים אצלו בתור. אבל אתה יכול להשאיר הודעה".

"יופי, אז תמסרי לו לחזור דחוף לנפתלי".

"ונפתלי הוא..."

"ראש ממשלת ישראל!!!"

"אה, כן, כן, בטח. אני אמסור לו, אולי הוא אפילו יחזור אליך מתישהו".

"תודה רבה לך".

"ד"ש לביבי".

[email protected]