יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

באחד מימות השבוע החולף, ניגשה אליי האישה שאיתה בחרתי לחלוק את חיי והתיישבה על ידי בספה עם חיוך מאוזן לאוזן, עטופה בכרבולית חשודה. באוויר הייתה תחושה חזקה של מלכודת.

"איזה כיף זה תינוק חדש בבית, הא?" היא אמרה במתיקות.

"כן... הכי כיף... חבילת אושר קטנה", מלמלתי בניסיון לגשש אחר המוקש.

"אתה אוהב את התינוק שלנו, נכון?" היא המשיכה.

"כן... ברור! למרות שהוא כולה בן חודש כבר יש לו אופי ומאפיינים שאפשר להיקשר אליהם בעבותות של חיבה", עניתי כמיטב יכולתי.

"אני ממש שמחה לשמוע, כי חשבתי שאולי הפעם תצא אתה לחופשת לידה במקומי", היא ירתה את הטורפדו.

"מה זה?" שאלתי, מבועת בצוללת.

"תודיע בעבודה שאתה יוצא לחופשת לידה".

"אבל נשמה, אני עצמאי, אין לי למי להודיע".

"מצוין, אז אתה כבר מסודר. אני מודיעה לבוס שלי שאני חוזרת לעבוד מוקדם מהצפוי, בהצלחה".

ואז היא קמה בחדות, הורידה את הכרבולית בתנועה קלילה. מתחתיה, כך מסתבר, היא לבשה חליפת שלושה חלקים.

"רגע! קחי את התינוק איתך!" זעקתי.

"אם רק היה אפשר, אבל יש עניין של חסיון מטפל-מטופל", היא מלמלה, "יאללה זזתי, בהצלחה עם חבילת האושר בעלת המאפיינים", היא זרקה לכיווני ונמלטה אל הדלת כמו אשת לוט רק בלי הקטע של הסיבוב חזרה.

כל המהלך הזה היה אפעס, קצת לא אופייני, גם בגלל שאשתי אוהבת לגדל ילדים בגיל היותר רך, אבל גם בגלל שבשביל להיות קלינאית תקשורת שמתמחה בגמגום לא צריך חליפת שלושה חלקים. צריך רק לראות את 'נאום המלך' כמה פעמים ואתה מסודר.

בכל אופן, הסתכלתי על העריסה בפינת הסלון ואז הסתכלתי על עצמי, ואז שוב על העריסה, ואז שוב על עצמי. שום דבר לא השתנה. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא חולם ואז צבטתי ליתר ביטחון גם את העריסה, אולי היא חולמת, אנא עארף. אבל כולנו היינו חזק בתוך המציאות החד־הורית. וכאילו כדי לשים חותם סופי על עסק הביש, התינוק היעקביני הרך התחיל ליילל בעוז.

"קדימה יעקביני", עודדתי את עצמי לפעולה, "זה ילד רביעי. בטח למדת משהו על תינוקות".

ניסיתי להיזכר במשהו מועיל. ואז עלה לי.

"אם תפסיק לבכות תקבל כוכבית, ואם תאסוף שבע כוכביות במהלך השבוע תקבל צעצוע לבחירתך עד סכום של עשרים וחמישה שקלים", הסברתי לתינוק בניחותא והלכתי להכין דף מעקב כדי לתלות על המקרר.

התינוק, כאילו להכעיס, סירב לשיטת הכוכביות הבדוקה והמשיך לצרוח.

ואז נזכרתי שתינוקות בוכים בגלל אחת משלוש סיבות: החיתול שלהם מלא, הבטן שלהם ריקה, הם שונאים את אבא.

אופציה שלוש נראתה הכי ריאלית, אבל ליתר ביטחון בדקתי גם את אופציות אחת ושתיים. החיתול, כך התברר, היה נקי, והבטן, כך דיווחה לי אשתי בהקלטת ווטסאפ שהאצתי למהירות פי שניים, הייתה מלאה. לא נותר אלא להסיק שמדובר בתינוק שעושה דווקא לאבא.

"אגב", המשיכה אשתי בהקלטה בקול הכי תמים שהצליחה לגייס, "יש מצב שיש לו גזים".

יצא המרצע משק ההיריון. נכנסנו לשלב הגזים.

לא פלא שאשתי מעדיפה לנסוע לבני ברק חודש אחרי הלידה, שאגב, לא הייתה פיקניק.

ואני לא יודע מה איתכם, אבל לתינוקות היעקביניים יש שלב גזים ארוך ומייגע שמטרתו הראשית לשבור אותך מנטאלית כהורה ואז לגרום לך באופן כללי להטיל ספק בהחלטה שלך לחיות בעולם הזה. ועם הגזים הללו בדיוק השאירה אותי הגברת.

אבל אני לא אמרתי נואש, הרי איך אומר הביטוי? "יוזמה היא תולדה של האילוץ".

וזה מצליח. עובדה, נאלצתי להמציא ביטוי והצלחתי.

לגופו של תינוק, זכרתי שיש ספר של אחד בשם ספוק עם כל מיני טיפים לטיפול בתינוקות. אז גיגלתי "תינוקות" ו"ספוק" והגעתי לפרק מוזר במיוחד של מסע בין כוכבים. אחרי שצפיתי בכולו ככולו עברתי למקורות קצת יותר רציניים.

"תינוקות רבים נרגעים באמצעות עיסוי של הבטן", קראתי ועברתי לעסייתן. עיסיתי את בטנו של התינוק ובאמת מסתבר שכשלוחצים לתינוק על הבטן הוא מקיא עליך את כל החלב שהוא אכל חצי שעה לפני כן. מי היה מאמין.

עוד טיפ שקראתי היה לקפוץ על כדור פיזיו. אבל בהיעדר כדור פיזיו, ניסיתי לקפוץ עם התינוק על המזנון, מה שאומנם לא הרגיע את הגזים של תינוקי אבל הוביל לכאבים רציניים בעצם הזנב של אבא. לוז לוז סיצ'ואיישן.

טיפ נוסף שמצאתי היה לעשות אמבטיה נעימה ומרגיעה. לצערי גם זה לא הלך, אני פשוט לא מצליח להירגע באמבטיה כשהתינוק בוכה בסלון. בכל זאת, זה הבן שלי.

לבסוף, החלטתי לגגל את הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. הקלדתי "טיפול בגמגום באזור בני ברק, בהול".

יומיים אחר כך אשתי קראה בניחותא למטופל הבא שייכנס לקליניקה.

"היי מאמי!" קראתי בשמחה עת פסעתי פנימה עם העגלה, "לא תאמיני מי צריך טיפול בגמגום". הרמתי את התינוק היעקביני בגאווה.

"איך מגמגם? הוא בקושי מדבר", היא אמרה ביובש.

"אדרבה, הוא מגמגם ולכן הוא מפחד לדבר", החזרתי סברה, "שריינתי לנו את כל היום, אמרתי לבוס שהמצב בהול".

"אז מה, נשב פה עכשיו שלושתנו כל היום?" תהתה הגברת לפשר הטריק.

"מה פתאום, מה נראה לך, שאני אעשה דבר כזה?" אמרתי וזינקתי אל הדלת הפתוחה ואל החופש. וגם אשתי תסכים שזה היה הדבר הנכון לעשות, הרי יש פה עניין של חיסיון מטפל-מטופל.

jacobi.y@gmail.com