צדיק ורע לו

תושבי שכונת שמעון הצדיק סבלו מהתנכלויות עוד לפני פרעות מבצע שומר החומות, והם ממשיכים לסבול מהן גם שבועות ארוכים אחרי שברחבי הארץ יש שקט. המשטרה, נכון לעכשיו, לא מצליחה לספק להם ביטחון בסיסי

חגית רוזנבאום , כ"ח בתמוז תשפ"א | עודכן: 14:30

צדיק ורע לו-ערוץ 7
פורעים תוקפים רכב יהודי בשכונת שמעון הצדיק
ללא קרדיט צילום

שפת היומיום של הילדים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים התרחבה בחודשיים האחרונים עם אוצר מילים חדש: השיחות הילדותיות כוללות מושגים כמו רימוני הלם, זיקוקים, בקבוקי תבערה ועוד כיד הז'רגון הטובה עליהם. את המילים החדשות הם לא רכשו מקריאת עיתונים או משמיעת חדשות. את רימוני ההלם הם שומעים ברחוב, את הזיקוקים הם רואים מעל בתי השכונה ואת בקבוקי התבערה הם פוגשים תדיר.

מאז תחילת חודש הרמדאן, עוד לפני פרוץ פרעות שומר החומות, תושבי שכונת שמעון הצדיק הפסיקו לישון בשקט בלילות, והמתח מורגש ברחובות גם בשעות היום. 18 משפחות השכונה מתחלקות בין שמונה משפחות שמתגוררות במתחם סגור מכל צדדיו ובין שאר המשפחות המפוזרות בתוככי השכונה הערבית. דווקא המתחם הסגור הפך יעד להתנכלויות ומעשי טרור של תושבי השכונה הערבים. זה התחיל בזריקות אבנים בלתי פוסקות, המשיך בבקבוקי תבערה המושלכים לתוכו, ירי זיקוקים ועוד. התושבים היהודים רגילים היו עד אז להפגנות הקבועות של אנשי שמאל קיצוני, בהם חברי הכנסת מוסי רז ממרצ ועופר כסיף מהרשימה המשותפת, שקראו קריאות נאצה לעבר התושבים היהודים והאשימו אותם בגניבת בתים מערביי השכונה. עם תחילת הרמדאן הצטרפו גם הערבים להפגנות ואלו התרחבו למהומות על בסיס יומיומי. "הם קפצו לנו על המכוניות, תלו דגלי פלשתין, זרקו לעברנו חפצים, כיסאות ובהמשך גם אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה", מספר תושב השכונה דביר כהן. "הם שברו וניפצו לנו את כלי הרכב. כל זה עוד לפני שפרצו הפרעות בכל רחבי הארץ".

מאז, במשך חודשיים וחצי, שגרת התושבים היא מטר אבנים בלתי פוסק בשעות היום על מי שנוסע בכביש אל השכונה, והחרפת מעשי הטרור החל משעת השקיעה אל תוך השעות הקטנות של הלילה. "משעות הצהריים התושבים משתדלים לא לצאת אם אין משהו הכרחי, כי יודעים שאחר כך יהיה קשה להיכנס חזרה לשכונה", מספרת מוריה כהן, רעייתו של דביר. "אפילו לא יוצאים עם הילדים לגן השעשועים, כי צריך בשביל זה לצאת מחוץ לשכונה. הילדים הולכים לגן כרגיל, אבל בלילות הם לא ישנים. אנחנו למשל העברנו אותם לחדר פנימי בתוך הבית, אבל הם עדיין מתעוררים מהרעש. הם לגמרי בתוך זה. יש משפחות שיוצאות לכמה ימים כדי להתאוורר ואז חוזרות".

בימים הראשונים חשבו התושבים להבליג עד יעבור זעם, אבל כשמטר האבנים, הזיקוקים ובקבוקי התבערה גבר ("לא היה אחד שלא חטף אבן, גם האורחים שלנו"), הם החלו לפנות לגורמים בעלי השפעה בבקשה שיסייעו להם. הקריאות למשטרה לא נענו, או שהניידת הגיעה אחרי זמן המתנה ממושך מאוד, כשהתושבים לבדם מנסים לגונן על עצמם ועל ילדיהם. שניים מהתושבים נפצעו, ומקרים נוספים הסתיימו בדרך נס בלי פגיעות בנפש. היחיד שנענה לפנייתם, הם מודים, היה חבר הכנסת איתמר בן גביר, שעל אף שאינו כוס התה שלהם בימים שבשגרה, הם מלאי הערכה למאמץ שעשה למענם. "הוא אמר לנו שצריך להעלות את זה לתקשורת, ביקש להגיע אלינו". בתחילה התושבים חששו, אולם לבסוף בן גביר הגיע והביא איתו את המשטרה. מאז, הם אומרים, יש נוכחות משטרתית קבועה במקום, והוצבו בטונדות שחוסמות את כביש הגישה לשכונה.

"המצב השתפר", אומרים בני הזוג כהן, "אנחנו מעריכים את פועלה של המשטרה, אבל זה לגמרי לא נגמר. יידוי האבנים נמשך, המשטרה לא מצליחה להשתלט על כל האירועים. הערבים יכולים ליידות אבנים אל השכונה מכל הכיוונים במשך שעות". גם מנייני התפילות בציון שמעון הצדיק, הם מספרים, שבדרך כלל מונים בין 40 ל־50 מתפללים, הגיעו לימים שבהם היה צריך לאסוף אחד לאחד כדי להגיע למניין. "הרבה אנשים שהגיעו להתפלל עברו ניסיונות לינץ', הדרך נחסמה בפחי זבל ועוד. עכשיו המצב שם רגוע יותר, אם כי מדי פעם עדיין יורים לשם זיקוקים".

משפחת כהן היא מהוותיקות בשכונה ומתגוררת במקום כבר שש שנים. הם הורים לארבעה ילדים, דביר אברך בישיבת עטרת כהנים ומוריה מורה בתתמ"ד הר נוף. אחרי תקופת מגורים קצרה ברובע המוסלמי הם עברו לשמעון הצדיק "כי אנחנו מאמינים באידיאל של יישוב הארץ, בפרט במזרח ירושלים". בשכונה גרות משפחות נוספות מכל גוני הקשת הדתית וגם החרדית. "אנשים מגיעים לפה מכל מיני סיבות. חלק מאידיאל, חלק רוצים את הקרבה לציון שמעון הצדיק, אחרים רוצים את הקרבה לעיר העתיקה. אין פה גוון אחד למשפחות, יש פה דעות שונות אבל יש אהבה ואחווה. שוני בדעות, ולא בלבבות". הבתים שבהם מתגוררים היהודים היו שייכים ליהודים לפני מלחמת השחרור, והמשפחות שהגיעו למקום לפני 13 שנה גאלו אותם מהידיים הערביות בחזרה לבעלות יהודית. "יש פה ברוך ה' תפוסה מלאה", אומרים בני הזוג כהן, "ואנחנו מחכים לדירות נוספות שיתפנו ויאפשרו לקלוט כאן משפחות חדשות".

כשהייעוץ המשפטי מציב תקרת זכוכית לנשים

אתי אנקרי ובעלה דורון ליניק, שמשמש גם כמנהלה האישי, הוקסמו ממתחם האוהל התיאטרלי הענקי שהוצע להם. את ההופעה שנאלצה אנקרי לבטל לפני כמה שבועות במועדון זאפה היא תקיים כאן בתאריך י"ב באב, בחלל הקסום שהוצע לה על ידי הבעלים של המקום - חגי לובר, מנהל תיאטרון אספקלריא. לובר החליט להזמין את אנקרי להופיע באוהל של תיאטרון אספקלריא במתחם התחנה בירושלים, לאחר שזאפה לא איפשר לה לקיים מופע שבו הכניסה מותרת לנשים בלבד. לעומת מנהלי המועדון, שביקשו לקיים את הוראות היועצים המשפטיים האוסרים הפרדה מגדרית במופעים, לובר כתב לאנקרי במילים גלויות כי במתחם שלו אפשר ואפשר לקיים מופע לנשים בלבד: "בואי אתי, בואי לאולם שלנו במתחם התחנה הראשונה בירושלים. אנחנו ליברלים ופתוחים ומוכנים לקיים הופעות לנשים בלבד אם האומן רוצה כך", כתב לה. "אם שכנינו בזאפה לא מוכנים לקבל אותך כפי שאת ולאפשר לך להופיע רק בפני נשים, אנחנו מוכנים בשמחה. אצלנו מותר יהיה לך לכתוב על המודעות 'לנשים בלבד'. יהיה מותר לך לשיר כפי שאת אוהבת ומאמינה, אף אחד לא יכפה עלייך לעשות שום דבר זר לרוחך". לובר ציין כי גם התיאטרון עצמו מעלה לעיתים הצגות המיועדות לנשים בלבד. "הפרוגרסיבים מוזמנים לתבוע אותנו. נשמח פעם אחת ולתמיד להסיר את מסכת השוויון המזויפת מעל פניהם".

בסביבתה של אנקרי מספרים כי התקרית מול זאפה לא הייתה אירוע נקודתי. מאז שאנקרי החליטה להופיע בפני נשים בלבד היא נתקלה בקושי מול מועדונים שונים, גם כאלה שבהם הייתה רגילה להופיע בעבר. הללו לא הסכימו לפרסם מופע תחת הכותרת "לנשים בלבד". ההופעות נמשכו בחצי עצימת עיניים מצידה של אנקרי, פשוט כאילוץ כלכלי. "מאז שאין מכירות של דיסקים, ההופעות הן הפרנסה העיקרית של האומנים", מסביר גורם המקורב לאנקרי. "היה לה הכרח להופיע, והיה קושי להופיע בפני נשים בלבד. היא התעקשה לפתוח קופה (מופע שמתקיים על בסיס מכירת כרטיסים לקהל הרחב, ח"ר), ולא ללכת רק להופעות מכורות של ועדי עובדים ומתנ"סים. אבל כדי לקיים כך מופע לנשים בלבד, האפשרות היחידה הייתה לשכור לבד אולם ואת כל הציוד. לא היה לה כסף לזה". אנקרי הצליחה להופיע במועדונים הבודדים שאהבו אותה ולא חששו לפרסם הופעה לנשים בלבד. כשהגיעה לזאפה החליטה לבטל את ההופעה מאחר שהמנהלים סירבו לשתף איתה פעולה בנושא. התיקון, כאמור, יתרחש באוהל אספקלריא לאחר תשעה באב.

אנקרי לא מוותרת על העיקרון ההלכתי, על אף הקשיים שנערמים בדרכה האומנותית בשנים האחרונות. היא גם מנסה לקדם בדרכה שלה את האפשרות לנשים בכלל להופיע בפני נשים. לאחרונה נפגשה עם שר התרבות חילי טרופר בנושא. הפגישה הסתיימה בטון חיובי, ובכוונתה להמשיך למשוך בחוטים רלוונטיים נוספים. "זו לא בעיה שתיפתר ברגע, ואנחנו גם לא רוצים ליצור פה עימות", אומר המקורב לאנקרי, "הציבור מספיק משוסע גם ככה. הכוונה שלנו היא להעלות לתודעה הציבורית שיש מקום לאומנית דתייה ולקהל של נשים שרוצות להיות במופע, לרקוד ולשיר ולהרגיש בנוח. שיהיה לזה מקום בזירה התרבותית הישראלית, ולא רק תחת כותרת של מופע לקראת חג דתי שנותנים לנשים דתיות כדי שיהיו מבסוטיות. צריך שיהיה אפשר ללכת למועדוני תרבות, להופעות כאלה שיהיו שם גם בשגרה. להתייחס למופעים לנשים כצורך אומנותי ותרבותי ולא כגחמה חשוכה. זה צריך לקבל מקום מרכזי ומכובד".

אנקרי עצמה פגשה לא מעט אומניות דתיות מחד, ותלמידות בבתי ספר דתיים למוזיקה מאידך, וזיהתה שם כישרונות גדולים שלא יכולים לפרוץ אל הבמות בשל מגבלות דת השוויון שכופה הייעוץ המשפטי בישראל. "זה מתסכל. היא רואה שם רמה גבוהה של יצירה, והן כבולות רק לנישה הנשית הדתית. ציבור הנשים בישראל זכאי ליותר מזה. למה שהן לא יזכו להופיע במרחב הציבורי כמו כולם?". ראוי לציין כי יותר ממחצית מקהל הנשים בהופעותיה של אנקרי הן נשים שאינן דתיות, מה שמצביע גם על הצורך של קהל נשי חילוני בהופעות בהפרדה. "אני לא מבין מדוע יש נישות של העצמה נשית שהן מקובלות, כמו תומכות לידה ועוד תחומים של להיות קשובים לצורכי האישה, וברגע שמדובר בהעצמה נשית בקטגוריה של לשיר ולרקוד חופשי בלי גברים זה נופל על מקום לא מכובד. אנחנו לא רק מדינת דמוקרטית מפותחת אלא גם מדינת היהודים. הדבר הזה צריך לקבל מקום, שמופעים לנשים יתקבלו בברכה ולא בביקורתיות".

Hagitr72@gmail.com