קו פרשת המים

ההחלטה שהתקבלה השבוע בממשלה על הגדלת כמות המים המועברת לירדן עשויה להיתפס כעוד מחווה שגרתית, אבל מתחת לפני השטח רוחשים שני אינטרסים סותרים: מניעת התבססות איראנית שכבר מראה ניצנים ראשונים בירדן אל מול הצורך לסמן גבול ברור להתגרות הירדנית בישראל

ניצן קידר - ערוץ 7 , כ"ח בתמוז תשפ"א

קו פרשת המים-ערוץ 7
ישלמו מחיר אפסי בהשוואה לצרכן הישראלי. מפגש הירדן והירמוך בנהריים
צילום: דוד כהן, פלאש 90

סערה בכוס מים? ישראל, בהחלטה שהוביל ראש הממשלה הטרי נפתלי בנט, הסכימה למכור עוד כ־50 מיליון קוב של מים בשנתיים הקרובות לירדן. לכאורה זו נשמעת החלטה די שולית, אבל למעשה יש לה כמה השלכות – מדיניות וכלכליות.

בצד הכלכלי מדובר בסבסוד בהיקף של כ־40 מיליון שקלים למכירת המים, שכן זה ההפרש בין עלות ייצור המים למחיר המכירה בפועל, על פי התעריפים הנהוגים עד היום. צריך להזכיר שבהסכמי השלום שנחתמו בשנת 1994 הסכימה ישראל לספק לירדנים עד 55 מיליון קוב מים בשנה בתעריף של 30 סנט לקוב מים (קצת יותר משקל אחד בהשוואה לכשבעה שקלים שמשלם אזרח ישראלי). ב־2010 הורחבה הכמות ב־10 מיליון קוב נוספים שהמחיר עליהם עלה ב־10 סנט לתעריף של 40 סנט (כשני שקלים).

מאז זרמו הרבה מים בירדן, ובשנה האחרונה, ממש בשלהי כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, אושרה תוספת של שלושה מיליון קוב בתעריף של שנת 2010. וכאן נכנס הצד המדיני. התוספת הזאת, בניגוד לקודמותיה ולמרות שהייתה קטנה מהן משמעותית, לא עברה בצורה חלקה.

מתיחות שנוצרה בין המדינות גרמה לעיכוב משמעותי בהיענות לבקשה הירדנית. המתיחות החלה על רקע פרשת ביטול ביקור מתוכנן של נתניהו באיחוד האמירויות, לאחר שהירדנים סירבו לאשר את מסלול הטיסה שלו מעל לממלכה. זאת בתגובה לביטול ביקורו של הנסיך הירדני בהר הבית, לאחר שהשב"כ ביקש להגביל את מספר המאבטחים החמושים שילוו אותו. המגעים נתקלו בקשיים וירדן ביטלה את הביקור והאשימה את ישראל. נתניהו תכנן בתגובה לעכב את אישור תוספת המים, אך בלחץ של המערכת המדינית, שחששה מהתדרדרות קשה ביחסים בין המדינות, התקבל האישור המיוחל בחודש מארס האחרון.

פנייה ישירה לדעת הקהל הירדנית

השגריר אלן בייקר, מי שכיהן כיועץ המשפטי של משרד החוץ והיה מעורב במשך עשרות שנים בשיחות המים בין ישראל לירדן, טוען שהעברת המים היא צעד מתבקש שלא צריך להקשות עליו. "זה מהלך שיכול להיות רק טוב. במסגרת היחסים שיש לנו עם ירדן במסגרת הנספח השני להסכם השלום מ־1994, יש שיתוף פעולה בתחומי המים. לדעתי, מה שמיטיב עם השכנה שלנו בסופו של דבר מיטיב איתנו".

זו לא כמות מוגזמת? כמעט הכפלה של נפח המים המועבר לירדנים.

"אני מתאר לעצמי שלא היינו מסכימים להעביר להם כמות כה גדולה של מים אם לא היינו יכולים לעמוד בכך. הסכם השלום יצר מערכת שיתוף פעולה, שבשנים שבהן יש לנו הרבה מים ויש לנו אפשרות להעביר להם נעשה זאת, ובשנים שבהן יש זרימה חדשה בירמוך – הם יעבירו חלק מהזרימה אלינו. זה היה בעבר ההסכם ולדעתי ראש הממשלה הסתכל על מצב המים שלנו ועל המחסור האדיר שלהם במים – צריך לזכור שיש ימים שפשוט אין מים ברבת עמון – וקיבל החלטה נכונה.

"זה גם יכול להפיג את המתיחות בין שתי המדינות ולהראות לעם הירדני שיש כאן שכנה שאכפת לה והם לא צריכים להיות מושפעים מפוליטיקה של גורמים אסלאמיים קיצוניים. ההחלטה הזאת במפורש, לדעתי, מופנית אל העם הירדני".

והמסר הזה באמת יכול להגיע עד אליהם?

"יש בירדן אחוז גדול מאוד של אוכלוסייה שקוראת לעצמה פלשתינית והם נתונים ללחץ התעמולה של חמאס ושל גורמים אחרים, שהיא כמובן שלילית במיוחדת נגד ישראל. לכן הנטייה של הירדנים היא לשנוא את ישראל. כשפתאום באה ישראל ואומרת להם 'חבר'ה, אנחנו יודעים שחסר לכם מים, אז קחו', זה מבטא מצב שלמרות התעמולה העוינת יש בינינו יחסי שכנות טובה".

פרופ' יעקב נגל, ראש המל"ל לשעבר, מסכים לגמרי עם הגישה הזאת. "שמירת הקשר הטוב עם ירדן - מדינית וגם ביטחונית - למרות שהיו עליות ומורדות, היא משמעותית מאוד, גם אם לפעמים זה מתבטא אחרת בתקשורת משום שצריך לדבר לדעת הקהל, בעיקר בירדן. לכן, אם אפשר לעזור לירדן ולמכור להם 50 מלמ"ק מים כשהכנרת מלאה מבלי לפגוע באינטרסים הישראליים אינני רואה בכך שום בעיה. זה חלק משמירת קשרים טובים עם מדינה שכדאי לשמור על היחסים הטובים איתה".

מנקודת מבטך כמי שהסתכל על הזירה ממקום אסטרטגי, לא היה ראוי לדרוש תמורה כלשהי ולא רק בכסף?

"אני לא חושב שיחסים בין מדינות הם רק קח ותן, למרות שהם מכילים את החלק הזה. בעיקרון, יש שלום לא רע עם ירדן. לא הייתי אומר שלום חם, כי המבנה הדמוגרפי של ירדן לא פשוט במיוחד. אני שמרתי בתקופת כהונתי על קשר טוב עם הירדנים וצריך לזכור שמדובר בגבול הארוך ביותר שלנו וזה אינטרס ביטחוני של ישראל".

לדעתך הם חיכו לחילופי ממשלות אחרי שהבקשה הקודמת שלהם נתקלה בקשיים?

"לא כל דבר קשור לממשלה כזו או אחרת. יש מצב נתון ואני מניח שההחלטה הזאת הייתה מתקבלת גם בממשלה הקודמת וגם בממשלה הנוכחית כי יש על כך קונצנזוס בקרב כל הגורמים".

"לא מדובר במתנה אלא במכירה"

נגל מתייחס לשאלת התמורה מהפן הדיפלומטי, אבל יש בישראל גם מי שחושבים שהייתה צריכה להידרש תמורה, מדינית או אחרת. גורם ברשות המים תהה באוזנינו: "מדוע לא דורשים מהירדנים בתמורה שילכו לקראתנו בערבה? מדוע התעריפים שנגבים מהם נמוכים באופן שבו ישראל מסבסדת את הירדנים?"

לשאלות הללו אין תשובה רשמית. פנינו לרשות המים כדי לבדוק מה המשמעות של אישור להעברת 50 מיליון קוב לירדן, ושם הפנו אותנו למשרד החוץ, שהפנה אותנו למשרד האנרגיה, שהפנה אותנו בתורו בחזרה לרשות. לצערנו, מענה בנושא לא התקבל עד סגירת הגיליון.

גורם מדיני בכיר שהסכים לשוחח איתנו על הנושא הסביר: "התעריף שנגבה על התוספת שאישרנו טרם נקבע או אושר, משום שוועדת המים המשותפת לירדן ולישראל טרם התכנסה. אין ספק שלא מדובר כאן במתנה אלא במכירת מים למדינה שכנה".

הוא מוסיף כי "זה אומנם נשמע הרבה, הכפלה של כמות המים המועברת, אבל אנחנו יודעים לעמוד בזה ולספק את זה מבלי שזה יורגש כאן בישראל. הכול נבחן בשיתוף עם רשות המים ומשרד האנרגיה ותלוי באמת במצבה הטוב יחסית של הכנרת".

ד"ר יחיאל שבי, מזרחן ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, טוען שיש להצמיד תג מחיר לכל בקשה כזאת: "מדינת ישראל לא צריכה למהר ולתת לכל מי שמחייך אליה. יש לנו ערך מוסף מאוד גדול באזור ואנחנו שומרים עליו מהשתלטות של הרבה מאוד גורמים קיצוניים – צירי רשע כאלה ואחרים. אנחנו מדינה שאפשר לסמוך עליה. ברור שחשוב לחמם את היחסים עם הירדנים, אבל השאלה היא אם זה שהם לא מתערבים נגדנו נקרא לחמם יחסים".

מה היה אפשר לדרוש מהם בתמורה?

"היינו יכולים לדרוש לדוגמה מניעת השתלטות על מקומות כמו שער הרחמים, צעד שירדן תמכה בו. עלינו להיות הרבה יותר חזקים בעמדות שלנו ולעמוד על האינטרסים הלאומיים ולא לאפשר השפלות חוזרות ונשנות מצידה של ירדן. ברור שהם צריכים לשלם מס שפתיים לפלשתינים שמתגוררים בקרבם, אבל לא צריך לקבל מצב שזה תמיד בא על חשבוננו והיה אפשר להתנות את המכירה במשהו מהסוג הזה".

כדי לסגור את המעגל פנינו למזרחן ד"ר מרדכי קידר מהמחלקה לערבית באוניברסיטת בר אילן, והוא הסביר שההסכמה להכפיל את כמות המים שתימכר בירדן היא צעד שישראל הייתה חייבת לעשות ולא הייתה לה ברירה אמיתית אחרת.

"איראן מנסה לשלוח בתקופה הזאת זרועות לירדן. הם מנסים ליצור שם מוקד שיעי של עלייה לרגל ודורשים להכניס לשם גם כוחות שיטור חמושים שלהם שיאבטחו את המקום. הירדנים לא רוצים בכך אבל יש לחץ. יש גם מוקדים נוספים כמו נפט. הירדנים מאוד זקוקים למים הללו ויש להם בעיה קשה מאוד, וכדי לאזן את המצב ישראל הסכימה לתת את המים", אומר ד"ר קידר.

לדבריו, "ישראל מנסה לשמור את איראן מחוץ לירדן, שלא יקרה מה שקרה בסוריה. האיראנים נכנסו לסוריה בקטן בהתחלה והיום אי אפשר להוציא אותם משם. יש תחושה בממשלה שחייבים למלך הירדני בכל דרך אפשרית, כדי לעמוד בלחצים הקשים מצד האיראנים".

ההסכמה להעברת הכמות החדשה של כ־50 מיליון קוב תהיה תקפה עד לסוף השנה הבאה (2022). הגורם המדיני שאיתו שוחחנו מבהיר ש"בתום התקופה ייבחנו המהלך כולו ויעילותו, ואז יוחלט אם יש לחדש אותו או אולי לשנות את התנאים בהתאם למציאות שתהיה אז". במצב העדין בין ישראל לירדן גם אם ההרחבה זמנית, נראה שאין יותר קבוע ממנה.