איש האהבה והענווה

הלוחם שהתעניין דווקא בפסיכולוגיה ובנפש האדם, המפקד שהעדיף קודם כול את המשפחות השכולות והמח"ט ששמח על הזכות להגן על ירושלים. פרידה מבן דודי, אל"מ שרון אסמן ז"ל, מפקד חטיבת הנח"ל שהלך לעולמו בפתאומיות בשבוע שעבר

איתי אסמן , כ"ח בתמוז תשפ"א | עודכן: 15:22

איש האהבה והענווה-ערוץ 7
אל"מ שרון אסמן ז"ל
צילום: דובר צה"ל

בן דודי אל"מ שרון אסמן ז"ל, מפקד חטיבת הנח"ל שנפטר בשבוע שעבר, היה אדם גדול, גדול באהבת האדם וגדול בצניעות. הייתה בו התעניינות בכל אדם שפגש, התעניינות כנה.

הוא התעמק באדם שמולו עד שידע מה הוא אוהב ומה העולם הרגשי שלו. כששרון ז"ל יצא ללימודים מטעם הצבא, הוא לא הלך ללמוד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים אלא פסיכולוגיה. יותר עניין אותו עולם הנפש והרגשות, דרך האנשים הוא פגש עולמות שלמים. שרון ז"ל היה חכם גם כי קרא הרבה ספרים וגם כי למד מכל אדם.

אהבת האדם הייתה המניע שלו לשרת בצבא וגם להגיע לתפקידים בכירים. בהתחלה הוא רצה לשרת בתזמורת הצבאית כי אהב לנגן, אבל הוא לא התקבל. הוא הלך לגיבוש צנחנים וגם לשם הוא לא התקבל. אמרו לו שזה מוזר שמי שרצה ללכת לתזמורת צה"ל יגיע לחטיבה קרבית מתנדבת. הם לא הצליחו להבין כיצד עדינות האומן מסתדרת עם לוחם שיוצא לקרב. כך הוא הגיע לחטיבת הנח"ל.

המידה השנייה שבלטה אצלו היא הענווה. רוב האנשים צריכים מאמץ נפשי כדי לברוח מהכבוד, אבל אצל שרון זה היה כל כך טבעי וכל כך פשוט. הענווה שלו הייתה צנועה והיא אפשרה לאנשים לדבר איתו בגובה העיניים. סיפרה לי דוברת חטמ"ר בנימין שבזמן שהוא היה מח"ט שם, היא ניסתה במשך הרבה זמן לשכנע אותו להתראיין לכתבה מרכזית עד שלבסוף הסכים. כמה ימים לפני הריאיון הוא אמר לה שהוא מתחרט. היא ממש נלחצה וחששה שיכעסו עליה בדובר צה"ל כי הכול היה סגור. הוא ראה את החשש שלה ודאג להרגיע אותה שאם יתעצבנו עליה הוא יסביר לכל מי שצריך שירדו ממנה. היא אמרה לי: "הרגשתי שהוא רואה אותי ויודע להגיד את המילים הנכונות ונרגעתי".

הוא אף פעם לא שם את עצמו במרכז אלא השתדל לתת לאחרים מקום ולהעצים אותם. בשבעה הגיעו משפחות שכולות ששרון ליווה. הם היו עם דמעות בעיניים, כאילו נפטר להם קרוב משפחה. אמרו שהוא התקשר כל חג והיה מגיע באופן קבוע לאזכרות. אב שכול שבנו נרצח בחטמ"ר בנימין כששרון היה המח"ט סיפר שפגש את שרון שנה אחרי האירוע בטקס חילופי מח"ט כפיר. אחרי הטקס כל הקצינים הלכו יחד לחדר האוכל ואילו שרון הלך למשפחה השכולה והתלווה אליהם. האב סיפר שהוא הרגיש כל כך חשוב במעמד הזה, ותיאר את החיבוק של שרון כמו חיבוק של אבא. גם בנאומו האחרון בקבלת תפקיד מפקד חטיבת הנח"ל בהקראת רשימת המכובדים, שרון קודם כול ציין את המשפחות השכולות, היה שמור להן מקום מיוחד בליבו. בשבעה הגיעו הרבה אנשים שפגשו את שרון במהלך החיים והמפגש איתו הותיר בהם רושם מיוחד. סיפרו שהוא היה "מענטש", אציל נפש ולא היו לו פוזות.

כשרואים אילן גדול עם ענפים ופירות של מעשים טובים, צריך לחפש בשורשים. אמו של שרון היא מורה למוזיקה בגני ילדים והעניקה לו אהבה בלי גבולות. אביו עובד בתעשייה הצבאית, אדם מאוד נבון ומלא בערכים. אבא של שרון ז"ל אמר לו תמיד לפני שיצא מביתו לצבא: "אתה תשמור על עצמך, על החיילים שלך, על האזרחים ועל מדינת ישראל ואנחנו נשמור עליך, על אשתך ועל הילדים". ההורים שמרו על הילדות כשהוא שמר על המדינה. אשתו מאוד ערכית, סמנכ"לית ynet שנתנה לו גב ותמכה בו לאורך כל הדרך, ידעה מתי להתקשר אליו ומתי לא להטריד אותו. כשהוא הגיע הביתה הייתה לו נוכחות מאוד גדולה גם מול הילדות, הייתה לו מעטפת חזקה.

סבו של שרון ז"ל, שהוא גם סבי, גדל בליטא ולמד בישיבה הקטנה אצל הרב כהנמן זצ"ל. הוא עזב את הישיבה בגיל צעיר כדי לעבוד, עלה לארץ בשנות ה־70 המוקדמות ופגש שוב את הרב כהנמן, שהביא לו תפילין וארגן לו דירה בבני ברק, שם גידל סבי את שלושת בניו. סבתי נפטרה בטרם עת וסבא עבר לגור עם אבא של שרון, שקיים בו כיבוד הורים ברמה מרשימה. שרון היה מנהל שיחות עם הסבא, שאמר לו שהכי חשוב זה עשרת הדיברות ופרנסה. הוא נהג לומר את מאמר חז"ל שגדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים, שטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.

שרון ז"ל לקח את יגיעת הכפיים וערך האחריות לכיוון הצבאי, בהגנה על האזרחים ועל המדינה במקצועיות ובקור רוח. הוא גר במגדלי שרונה בתל אביב, אך ליבו היה גם עם ההתיישבות בעציון ובנימין. כשהיה מח"ט עציון הייתה לו במשרד תמונה ענקית של העיר העתיקה והכותל בירושלים. כששירת כמח"ט בנימין לקח חלק בהרחבת החטמ"ר להגנת עוטף ירושלים ושינוי השם ל"מגיני ירושלים". קצין ששירת תחתיו אמר לי שהוא אמר לכל החיילים מדי יום: "נפלה בחלקנו הזכות להגן על ירושלים". הוא נלחם מתוך תודעת נצח ישראל ונצח ירושלים. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

הכותב הוא יו"ר ארגון תורת לחימה