בנט ולפיד עם מנסור עבאס
בנט ולפיד עם מנסור עבאס צילום: נוואף אל-נבארי, פלאש 90

1

החרבות נשלפו, חרצובות הלשון השתחררו וסערת רגשות עצומה התחוללה השבוע בכנסת. האבסורד הוא שהקרב הסוער התחולל סביב נושא שהוא לא באמת שנוי במחלוקת. יותר מ־50 ח"כים מהאופוזיציה, ומספר דומה של ח"כים מהקואליציה, תומכים עקרונית בהעברה מחודשת של חקיקה שתמנע מעבר של ערבים מיו"ש לתחומי ישראל הריבונית והפיכתם לאזרחי המדינה תחת הסעיף של איחוד משפחות. רוב מוחלט בקואליציה וכל חברי האופוזיציה מסכימים שמתן אפשרות כזאת הוא פתח לכניסה של מחבלים, שתביא לפגיעה בביטחון המדינה ואזרחיה. ובלי לומר זאת במפורש, מחשש לעינא בישא של שופטי בג"ץ, יש גם הסכמה על כך שמדובר בסכנה דמוגרפית, בפוטנציאל למימוש זוחל של זכות השיבה שיפגע באופייה היהודי של מדינת ישראל.

אז אם יש הסכמה כה רחבה שמדובר בפרצה מסוכנת, מדוע לא מצליחים להגיע להסכמה על חקיקה שתסתום אותה? כי גם למפלגות הקואליציה וגם למפלגות האופוזיציה יש שיקולים פוליטיים, שהם חשובים בעיניהן יותר מסתימת הפרצה הביטחונית והדמוגרפית הזאת.

2

האופוזיציה התנגדה מלכתחילה לכוונת הממשלה להאריך בעוד שנה את הוראת השעה הקיימת, בעיקר משום שהיא רצתה להביך את הקואליציה, לגרום לה מפלה פוליטית וליצור סדקים בין מרכיביה. הליכוד ושאר מפלגות האופוזיציה ראו בהצבעה על חידוש הוראת השעה הזדמנות להמחיש עד כמה הקואליציה עם רע"מ מסוכנת לביטחון המדינה. מבחינת האופוזיציה עצם קיומה של הממשלה הזאת, שנשענת על השמאל הפוסט־ציוני ועל רע"מ, היא סכנה גדולה יותר מסכנת איחוד המשפחות. המטרה הפוליטית של טלטול הקואליציה הרעה הזאת עולה בחשיבותה על הנזק שייווצר כתוצאה מהכשלת הארכתה של הוראת השעה.

הסירוב האופוזיציוני לסייע לקואליציה גרם לבנט ושקד וחבריהם לגרד את תחתית החבית הפוליטית והאידיאולוגית בניסיון למצוא נוסחה שגם מרצ ורע"מ יסכימו לתמוך בה. וכך נוסח החוק שהובא בסופו של דבר להצבעה הלך לקראת השמאל והערבים יותר מהוראת השעה המקורית והקל על איחוד משפחות מעבר למצב הקיים, מה שגרם לכך שחבר הכנסת עמיחי שיקלי הצביע נגדו וההצעה נפלה.

הקואליציה מצידה צפויה לטרפד את פתרון הקבע השורשי שמציעה האופוזיציה לנושא - חקיקת חוק יסוד ההגירה, כולל פסקת התגברות למקרה שבג"ץ יבטל אותו. רוב מפלגות הקואליציה תומכות בחוק הזה ברמה המהותית, אבל הן יסרבו להעביר אותו משום שהתוצאה תהיה התפרקות הקואליציה והממשלה, שמפלגות האגף השמאלי־קיצוני צפויות לפרוש מהן אם חוק היסוד יעבור. ובעיני חברי מפלגות הקואליציה מהימין ומהמרכז, המשך קיומה של הממשלה והקואליציה הוא אינטרס עליון שהם לא יסכימו לסכן אותו, גם לא כדי לסתום את הפרצה הביטחונית שהם עצמם מדברים עליה כעל איום קיומי.

וכך, למרות ההסכמה העקרונית על הצורך למנוע איחוד משפחות, גם הקואליציה וגם האופוזיציה מונעות פתרון מוסכם בגלל אינטרסים פוליטיים.

3

האם אחד מהצדדים אשם יותר מהשני? התשובה היא כן, מפלגות הקואליציה אשמות יותר. מדוע? ראשית משום שאתם הממשלה, בידיכם השלטון, ועליכם מוטלת האחריות לדאוג לביטחון ולדמוגרפיה. אם הרכבתם קואליציה שלא מסוגלת לדאוג לאינטרסים הכי חיוניים של מדינת ישראל, אתם לא יכולים להטיל את האחריות לכך על האופוזיציה. אם תיפתח עכשיו פרצה שדרכה ייכנסו לישראל מחבלים, זה יקרה במשמרת שלכם.

בעת המשא ומתן על הרכבת הממשלה, בנט ולפיד היו צריכים להחתים את מנסור עבאס על כך שבתמורה לכל ההטבות שהוא מקבל הוא יצביע בעד החוק הזה, ובאופן כללי יהיה כפוף למשמעת קואליציונית. הם לא עשו זאת משום שאצה להם הדרך. הם לא רצו להציב מכשולים בדרך ל"ממשלת השינוי" שלהם. במילים אחרות, כדי להדיח את נתניהו והליכוד ולקחת לעצמם את השלטון הם הפקירו את האינטרס הביטחוני והדמוגרפי של המדינה. אם הם אמרו לעצמם שאין מה לדאוג ובטח הימין יתמוך בהוראות השעה, זו הייתה אמירה קלת דעת וחסרת אחריות. אתה לא יכול להחרים אישית את מנהיג הליכוד ולהשאיר את גוש הימין מחוץ לממשלה, וגם לבנות על כך שהוא יהיה הגלגל הרזרבי שלך בכל מקום שבו אי אפשר לסמוך על שותפיך האנטי־ציוניים.

הסיבה השנייה לכך שהקואליציה אחראית למשבר יותר מהאופוזיציה היא ההימנעות של בנט ושקד וחבריהם מההתנהלות המתבקשת במצב כזה. כאשר הקואליציה לא יכולה להסתדר בלי עזרה מהאופוזיציה היא לא יכולה לצפות שהעזרה הזאת תינתן ללא תמורה. לכן היה על בנט ושקד להיענות לקריאות של בצלאל סמוטריץ', לפנות אל הקואליציה ולפתוח עמה במשא ומתן על התמורה.

זה לא אומר שהם חייבים להעביר את חוק היסוד שהאופוזיציה מציעה ולהסתכן בהתפרקות הקואליציה והפלת הממשלה. יש לאופוזיציה מספיק אינטרסים אחרים שאפשר היה לפחות לנסות להציע אותם כתמורה לתמיכתה בהוראת השעה או בנוסחה מוסכמת אחרת. אבל בנט ושקד וחבריהם היו נחושים למנוע מהאופוזיציה כל הישג. במקום משא ומתן עם המפלגות הציוניות שבאופוזיציה, הם פתחו במשא ומתן נואש עם מרצ ועבאס והציעו להם ויתורים מפליגים ששוחקים את הוראת השעה ומאפשרים כניסה חלקית של פלשתינים לישראל. כאמור, בסוף זה לא עזר להם, כי דווקא השינויים האלה גרמו לחבר הכנסת עמיחי שיקלי להצטרף לעמדת האופוזיציה. במקביל, שני ח"כים מרע"מ לא הסתפקו בהקלות הנוספות ונמנעו מלתמוך בהצעת הקואליציה שהם חברים בה. וכך בנט ושקד גם אכלו את הדגים המסריחים של גיוס תמיכת מרצ וחלק מרע"מ באמצעות הצעות מבישות, וגם נכשלו בהצבעה.

4

גם לאחר כישלון הקואליציה בהעברת הוראת השעה וגם לאחר המילים הקשות שנורו מצד אל צד, עדיין לא מאוחר לחזור למהלך של גישור. אפשר וצריך לפתוח במשא ומתן ולנסות לגייס את תמיכת האופוזיציה בהוראת השעה בנוסחה המקורי, בתמורה למחיר כזה או אחר שחשוב לאופוזיציה. התמורה הזאת הייתה יכולה להיות למשל ויתור על החוק שמאפשר לארבעה ח"כים לפרוש מהליכוד ולהקים סיעה עצמאית – חוק מביש ומעודד כלנתריזם ועריקה שנחקק לצרכים פוליטיים מובהקים. אפשר היה בתמורה להציע ויתור על הכוונה לחוקק חוק פרסונלי שימנע מנתניהו להתמודד לכנסת הבאה, או כל תמורה אחרת שהאופוזיציה יכולה לראות בה הישג.

כל עוד הקואליציה לא עושה את הצעד המתבקש הזה ומצפה לקבל את תמיכת האופוזיציה ללא כל תמורה, האחריות על החור שנפער באינטרס הביטחוני והדמוגרפי של ישראל מוטלת בעיקר על בנט, שקד, לפיד, סער, גנץ, ליברמן וחבריהם.

5

ברגעים אלו ממש נרשמת הפרה בוטה של הבטחה נוספת של בנט. בריאיון שהעניק לעמית סגל כראש הממשלה הנכנס הוא הצהיר: "ליברמן נתן את מילתו לי, לגדעון סער וללפיד שלא תהיה פגיעה בחרדים". לא עבר חודש וליברמן מודיע על כוונתו לשלול מאברכי כוללים את הסבסוד הממשלתי למעונות של ילדיהם הקטנים - החלטה שתהיה מכה אנושה לכלכלת המשפחה החרדית, הענייה בלאו הכי.

בקרב המיעוט בציונות הדתית שתומך בממשלת לפיד־בנט יש חוג מסוים של אנשים שהם אומנם בעלי דעות ימניות, אבל יצאו נגד המשך שלטון נתניהו על סמך טענות מוסריות. פעם הנימוק המוסרי היה התיקים הפליליים שנפתחו נגדו, תוך התעלמות מהאפשרות שמדובר ברדיפה משפטית מתוך מניעים פוליטיים. פעם אחרת הנימוק המוסרי היה התנהלותו הפוליטית המקיאווליסטית של נתניהו. אי אפשר שלא לתהות לאן נעלמו אנשי המוסר הללו ומדוע נאלם קולם לנוכח דרכיה העקלקלות של קואליציית בנט־לפיד.

הניסיון הבוטה לשנות את כללי האתיקה מתוך אינטרס פוליטי צר כדי לאפשר לח"כים בודדים לערוק מהליכוד בלי לשלם מחיר מתקבל בסלחנות ובשתיקה. הדממה הזאת מצטרפת לשתיקתם של אנשי המוסר מהציונות הדתית מול הונאת הבחירות הגדולה והפרת ההבטחות הבוטה שבעצם החבירה של בנט וחבריו לקואליציה עם השמאל ועם רע"מ. גם מי שטרחו להיפגש עם חבר הכנסת ניר אורבך ולעודד אותו לתת יד להונאה הגדולה הזאת יתקשו בעתיד לשכנע בהטפות המוסר שלהם.

יש מי שסבורים כנראה שרק התנהלות שמעוררת ביקורת מצד שמאל יכולה להיחשב לחילול השם. אתם טועים, חברים. התנהלות נכלולית שמתקבלת באהדה בשמאל אבל מקוממת מיליוני מצביעים מגוש הימין, אנשים מסורתיים אוהבי היהדות, העם והארץ, יש בה מידה לא פחותה של חילול של שמיים.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו