מרהיב היה מראה ההתיישבות באביתר, משפחות ויחידים, בני ישיבות מכל הסוגים, ונוער שמוצא רוח וכוח לבוא להקים, לייצר יש מאין. וברגע כמימריה יש בתים וכבישים ורחובות, ומפעל חיים שלם קם, ויוצא אל הפעל מתוך רצון אידאליסטי להפוך שממה ליישוב, לנצח את הפיגוע, ולתת שם המת על נחלתו, והפיגוע הקשה הופך להיות ישוב פורח חי ותוסס.
גם המתנגדים להסכמה שהיתה יודעים להעריך את הנחישות והעוצמה שברצון של החבורה הטובה המיישבת את הארץ. והנוער... איזה נוער נפלא, לא במחשב ובסדרות, לא בפלאפונים, לא בבנים ובנות, פתאם נעלמו שטויות וסיכוני הקיץ, ובעיקר יש חלוציות והתיישבות, רוממות רוח, ושאיפה ליישב את ארצינו.
יש לי שאלה, אולי יותר משאלה, מה מצליח אצלנו להוציא כל כך הרבה אנרגיה חיובית, של צעירים ומבוגרים, ומדוע ערכיות ויציבות גדולה לא פחות, לא תופסת כך את הלבבות...
עשרות ערים וקבוצות מתמודדים בעקביות יום ועוד יום בשממה הרוחנית, הנמצאת בערי הפריפריה, בעיקר הצפונית, עשרות אלפי בתי אב שאין בקרבתם מוסד רוחני גבוה השייך לתורה הגואלת. אזורים שלמים וקבוצות משפחות קטנות ובודדות נאבקות ברוח החולין, בתרבות של גויים, בבורות וחוסר דעת בכל הנוגע ליהדות, ואין מענה.
סיפר לי חבר מאחת הישיבות במרכז הארץ, שבעוד הוא משקיע מאמץ להביא בחור אחד לאחת הערים המעורבות שהיו מצויות במצוקה אמיתית בפרעות האחרונות, יוצא מאותה ישיבה אוטובוס לאביתר. ושוב, אין עיני צרה חלילה, המשימות רבות והמצוקות גדולות, ואין סוף למספר ומגוון השליחויות, ובכל זאת האם טחו עיננו לראות שאנו מפקירים לבורות ולחילון אזורים שלמים בארצינו?
קחו לדוגמא את אזור הקריות, קרית ים קרית חיים וקרית ביאליק, אזור ענק עשרות אלפי תושבים, שלוש ערים בישראל ללא מוסד תורני גבוה אחד מבית היוצר של הציונות הדתית. הייתכן? אלה לא אזורים ללא ציבור דתי, אלה אזורים שהתורה שלנו לא מופיעה שם, אין שיעורי תורה כאלה, אין ספרות תורנית, אין ישיבה או כולל, ויש בחלק מהמקומות גרעין מצומצם של משפחות שרוצות להיות גרעין תורני והם מתנפצות אלי הים הגועש של סערות חול ומים.
הגליל הוא בעצם היום אזור ערבי בשמונים אחוז מחלקיו, אנחנו בכרמיאל מוקפים בהתיישבות ערבית המקיפה אותנו מכל צד, וחווינו זאת היטב לפני כחודש בהיותנו נצורים ואין יוצא ובא מפרעות שכנינו כאן, היא פושטת טלפיה לתוך העיר, ואנחנו מתקרבים בצעדי ענק להיות עוד נצרת ועוד עכו, וצעירנו ומבוגרינו לא רואים בהגעה לגליל לא שליחות ולא אידאל...
טבריה היא עיר שכולנו באים אליה בחופשות, כך גם נהריה, מירון ועוד, בקרוב מקומות אלה שכבר עכשיו נטשנו רוחנית, לא יישארו כפי שהם היום. עכשיו לקראת עונת הקיץ מקומות שהם לא כשרים כל השנה הופכים למהדרין, והנופשים בטוחים שש כאן חנויות ומסעדות כשרות כמו בירושלים או במרכז, אגלה לכם סוד, עם תחילת החורף חלקן מורידות את הכשרות כי אין בכך צורך עד עונת החופשה הבאה...
אז למה, למה קילומטר מצומת תפוח חשוב מעשרות קילומטרים בגליל, בחיפה, בקריות? הערבים לעומת זאת אין ספק שרואים שליחות בלכבוש את האזור, הם נכנסים לערים כמו טבריה וצפת וכרמיאל, שוכרים וקונים בתים ומתיישבים על פי חוק... תוך כמה עשרות שנים כבר יהיה מאוחר מדי, ואנו עלולים לעמוד מול מציאות של מדינה בתוך מדינה.
בואו לצפון, בואו לטבריה, לנהריה לכרמיאל, לעפולה, בואו לקריות, לחיפה, לשכונת הדר, לעיר התחתית בחיפה, בואו להציל את הערים המקוריות הללו, לחצור ולשלומי, ערים שהיו יסוד לתורה, שבהם נכתבה המשנה, בואו כי אנחנו עלולים לאבד את המקומות הללו כמקומות יהודיים.
יש כאן בצפון רוגע שאין באזורי המרכז, יש כאן רוח גלילית, והתאמה נפשית לתורה, בואו כי זו משימה גדולה המתאימה דווקא אלינו, בואו כי רוצים אותנו כאן, בתי כנסת מחפשים רב, הורים מחפשים בית ספר תורני, בעלי בתים רוצים שיעור, בני עקיבא מחפשים חניכים ומדריכים, רוב הישיבות בצפון קטנות, יחסית לאזורים אחרים, פשוט בואו להיות לחיות את מצוקת הצפון, בואו להשקות כאן טל של תחיה.
הרב יעקב ידיד הוא ראש ישיבת ההסדר והגרעין התורני אורות כרמיאל