רבים אומרים: "האדמה עובדת קשה והיא צריכה שנה אחת לנוח". האם משפט זה נכון מבחינה מציאותית והלכתית?
התורה מצוה אותנו: "ושבתה הארץ שבת לה'", מכאן נלמד שמעבר לאיסורי המלאכות, ישנה מצות עשה לדאוג לכך שהארץ תשבות ותנוח בשנת השמיטה.
הרמב"ם, בספר מורה נבוכים כותב שמטרת השבתת הקרקע בשמיטה היא "כדי שהאדמה תפרה ותתחזק בהוברתה".
החקלאות מכירה את העקרון הזה היטב, עבודה רצופה בקרקע סוחטת ממנה את המשאבים הטבעיים שלה וגורמת למחלות קרקע, בשפה החקלאית שיטה זו קרויה "כרב נח".
בעת הקמת המדינה, כאשר התחילו ליישב את הנגב, קבעה הוועדה לחקלאות בנגב: "כי באזורים דרומה מקו נורית ומשמר הנגב, וכן בסביבת באר שבע, יונהג כרב נח לגבי מחצית השטח".
מאז, החקלאות השתכללה, את רוב המשאבים הטבעיים מצליחים לספק לאדמה באמצעות דישון טוב,
ואת מחלות הקרקע מונעים על ידי החלפת סוג הגידול בשדה, למינים שאינם רגישים למחלות אלו
אבל לנו נשארה האחריות על האדמה – אחריות שאדמתנו תשבות.
האחריות הזו מחייבת כל אחד ואחד מאיתנו לשים לב מה קורה בקרקע שלו בשמיטה. לבדוק שהגנן שבגינה שלנו מכיר את הלכות השמיטה ומתכוון ליישם אותם (חובה זו חלה עלינו אפילו אם הגנן גוי)
לבדוק שהשוכר שהשכיר ממנו את הבית אינו עובר איסורים בקרקע שלנו.
ומי שגר בבניין קומות, צריך להתאמץ ולשכנע את ועד הבית וכל הדיירים לשמור שמיטה בגינת הבנין,
יש אומרים, שמי שאין לו גינה, ורוצה לזכות במצות השבתת הקרקע, יקנה עציץ, ויניח אותו תחת כיפת השמים, ויכוון לקיים את המצוה בהשבתתו.
ויש שקונים שטח קטן מחקלאי שמתכוון להשבית את הקרקע, ובכך גם תומכים בו בקיום המצוה. האחריות שלנו על שביתת הקרקע, מלמדת אותנו על הקשר המהותי ביננו ובין אדמת ארץ ישראל, סוג של 'האנשה' לאדמת הארץ, שכביכול צריכה גם היא לקיים את מצות השמיטה, את הקשר האמיץ הזה ניקח הלאה איתנו משנת השמיטה גם לאחריה.