בשבוע שעבר ביקרנו, אני ואשתי סבין, בישראל, וזו הייתה חוויה מרוממת במיוחד.
אמנם זה ממש לא היה הביקור הראשון שלנו: כבר היינו בישראל פעמים רבות מספור. ואולם הנסיעה המסוימת הזו הייתה משמעותית במיוחד עבורנו: בננו, מאיר, עמד לסיים טירונות ולהצטרף לחטיבת הצנחנים כחייל בודד.
מיד אחזור לעניין זה; כיוון שבימים הראשונים לביקורנו מארצה"ב לא יכולנו להיפגש עם מאיר, שהיה כל-כולו באימונים, היה עלינו להעסיק את עצמנו במקומות אחרים ולהסיח את דעתנו מן העובדה שאנחנו לא יכולים להיפגש אתו. בן-דודי הבלתי נלאה, שייקה פריחן, שרק לפני שנה לקח אותנו לסיור מקיף בדרום הארץ, הציע לנו לעשות טיול של יומיים לגבול הצפוני של המדינה.
התחלנו את הסיור בארוחת צהריים בחיפה, ומשם המשכנו לראש הנקרה, שם יש מנהרה שחיברה בין לבנון לישראל. את המנהרה חצבו הבריטים בשנת 1942 כדי לייעל את קווי האספקה למצרים, בזמן שהתנהלו שם, באל עלמיין, קרבות עזים בין כוחות בעלות הברית, בפיקודו של מונטגומרי, לבין הנאצים בפיקודו של רומל.
המנהרה הזו שרדה פחות משש שנים, ונהרסה בידי אחד הארגונים הצבאיים הישראליים בפברואר 1948, כדי למנוע מכוחות ערביים להשתמש בה לצורך פלישה לישראל במלחמת העצמאות, שהיה ברור כי תפרוץ זמן קצר לאחר מכן. בים הסמוך לראש הנקרה יש מצופים בולטים לעין, המסמנים את הגבול הימי בין ישראל ללבנון, וחיישנים אלקטרוניים מפעילים מערכת התראה כאשר מחבלים מארגונים שונים מנסים להסתנן לתוך גבולות המדינה ולגרום הרס וחורבן ביישובים ובערים שבצפון.
אחרי ארוחת ערב נפלאה בקרית שמונה עשינו את הלילה במטולה – יישוב זעיר בקצה הצפון-מזרחי ביותר של אצבע הגליל, אזור קטן שכמו מצביע אל תוך לבנון. בשנת 1923 החליטו הצרפתים והבריטים לספח חבל ארץ זה לפלשתינה, אחרי שהגיעו להסכמה הדדית על כך שמרכזי האוכלוסייה היהודיים יהיו שייכים למנדט הבריטי על ארץ ישראל, בעוד שאזורים שבהם רוב האוכלוסייה ערבית ייכללו במנדט הצרפתי על לבנון.
בשנת 1923 הייתה מטולה יישוב חקלאי יהודי בן כשלושים שנה: אדמותיה נקנו בשנת 1895 מבעל קרקעות לבנוני נוצרי כחלק מתוך עסקת קרקעות ענקית שמימן הברון אדמונד דה רוטשילד מפריס (1845-1934), בעזרת סוכנו השנוי במחלוקת יהושע אוסובצקי (1858-1929). בשנים הראשונות גילו האיכרים הדרוזים המקומיים התנגדות עזה ליישוב היהודי הזה, ואולם בסופו של דבר הם קיבלו כספים ועברו להתגורר במקום אחר. כיום חבל הארץ הזה, המוקף כמעט מכל עבריו בשטחי לבנון העוינת, הוא הוכחה לחשיבותם של גבולות בטוחים, ולסכנה המאיימת על ישראל מאלה המבקשים להרוס אותה, והנמצאים כל כך קרוב אליה.
התחנה הבאה שלנו: הר החרמון, שבגבול הצפוני של רמת הגולן, גרמה לנו להבין זאת הרבה יותר לעומק. אל פסגת החרמון, שגובהה 2,814 מטרים מעל פני הים, אפשר להגיע רק ברכבל. ההר וסביבתו נכבשו מידי הסורים במלחמת ששת הימים (יוני 1967), נכבשו בחזרה בידי הסורים במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973), ואז נכבשו שוב בידי ישראל שבועות ספורים לאחר מכן.
בשביל שייקה, בן דודי, כל זה איננו בגדר סיפור היסטורי בעלמא: הוא היה אחד מהצנחנים שכבשו מחדש את החרמון, אחרי אותה תבוסה שבגללה נפל לזמן-מה לידי הסורים, בשל החישובים המוטעים שנעשו בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים. שייקה מכיר כל סלע, כל זיז, כל מתקן צבאי, וחשוב מכל – הוא יודע להסביר בבהירות גמורה מדוע אסור לישראל בשום אופן לוותר על הנקודה האסטרטגית הזו, החרמון, אשר אמצעי התצפית האלקטרוניים שעליו מסוגלים לזהות כל מכונית שנוסעת בכבישי דמשק, כ-50 ק"מ משם. שייקה איבד במלחמת יום הכיפורים חברים יקרים, אשר מסרו את נפשם כדי להגן על מדינת ישראל. הוא גם היה עד לכאב העצום שנגרם כאשר המנהיגים הפוליטיים של ישראל 'נרדמו בשמירה' – הכאב הבוער בו היום באותה עוצמה ממש שבער בה לפני קרוב לחמישים שנה.
עמדנו בדממה ליד האנדרטה לחיילים שנפלו על פסגת החרמון, השמש הכתה על ראשינו והרוח נשבה על פנינו. במרחק של כמה מאות מטרים בלבד נפרשה לעינינו סוריה. ואז הבנתי פתאום מדוע השירות הצבאי של בננו מאיר, ושל כל חבריו החיילים הצעירים לצבא, הוא כל כך חיוני להמשך קיומו של העם היהודי.
בסוף ספר במדבר, בפרשת מסעי, משורטטים גבולות ארץ ישראל בצורה מפורטת מאוד. המלבי"ם ופרשנים רבים אחרים, ובכללם הגאון הרוגטשובי (הרב יוסף רוזין, 1858-1936), תמימי דעים על כך שהגבולות המותווים בפרשת מסעי אינם נחשבים לגבולות הסופיים של ארץ ישראל. ואכן, במהלך הדורות שבהם הייתה לעם ישראל ריבונות הארץ המובטחת גבולות הארץ השתנו, בהתאם לעליות ולירידות בכוחה הגיאופוליטי של ישראל.
פירוש הדבר הוא שהגבולות המוגדרים של הארץ, כחלק מן ההוראות והציוויים שנתן משה לעם ישראל בסוף ימיו, לפני כיבוש ארץ כנען, היו רעיוניים בלבד, והם הותוו כדי לבטא את הרעיון שארץ ישראל היא אזור ברור ומוגדר אשר ניתן לעם היהודי; כל סנטימטר של האדמה הזו נחשב קדוש. כל שעל המועבר לבעלות יהודית לא יסולא בפז, ובשום אופן אין לראות שטחים כאלה כ"משכון" פוליטי שאפשר לוותר עליו תמורת החלום בן-החלוף והמאוד לא מעשי של "שטחים תמורת שלום".
החוויות שלי ושל אשתי סבין בגבולה הצפוני של ישראל היו השיעור העוצמתי ביותר שיכולנו לקבל כהורים, העומדים לראות כיצד בננו, מאיר, הופך לחייל גאה בישראל. הגענו אליו למחרת היום, לקראת סוף מסע הכומתה שלו – מסע של למעלה מ-50 ק"מ מבית שמש לירושלים, המסתיים בגבעת התחמושת. מאיר וחבריו לצבא צעדו כל הלילה כאשר הם נושאים לא רק רובי M4, אלא גם תרמיל גב שמשקלו כמחצית ממשקל גופם; חלקים מהדרך הם עשו בריצה, תוך נשיאת אלונקה ועליה בובה.
קמנו בשעה 4:30 בבוקר ונסענו בשולי העיר ירושלים, תוך שאנו מחפשים את מאות החיילים הצועדים את הקילומטרים האחרונים של המסע. בסופו של דבר מצאנו את מאיר – הוא היה קרוב מאוד לראש הטור, ועל גבו דגל ישראל. הוא נראה רענן ועירני להפליא. שנינו חיבקנו אותו, ובתוך כך החלו החברים שלו לשיר. זה היה רגע מרגש ביותר.
מאוחר יותר באותו בוקר, אחרי שמאיר קיבל את הכומתה האדומה הנכספת והטקס הרשמי הסתיים, כל חיילי היחידה שלו נתנו ידיים זה לזה ושרו "עבדו את ה' בשמחה" – ביטוי ראוי לחדווה שהם חשו, ולכך שהשמחה על הישגיו של בננו היא תוצאה ישירה מכך שהקב"ה נתן לנו את ארצנו היפה, והוא מאפשר לנו להגן עליה כנגד כל הקמים עלינו ומבקשים את נפשנו.
העם היהודי עמד, וממשיך לעמוד, מול אויבים רבים, חלקם מבחוץ וחלקם מתוכנו פנימה, וכולם מסרבים להכיר בכך שמדינת ישראל איננה איזשהו פרויקט פוליטי מוטעה, או יוזמה אימפריאליסטית-קולוניאליסטית שעבר זמנה, אלא מדינה יהודית, אשר הקב"ה הוא זה שקבע את גבולותיה וזהותה ה לפני למעלה מ-3,300 שנה, למען העם היהודי.
כולם, יהודים ולא יהודים, כל מי שמסכים עם עובדה זו שאין עליה עוררין, מתקבל בברכה ובשמחה במדינת ישראל, וכמובן שגם הקב"ה שמח בו. ואלה שאינם מקבלים את מעמדה של מדינת ישראל כמדינת היהודים יצטרכו להתמודד עם צבא אשר חייליו "עובדים את ה' בשמחה", תומכים בזכויותיה של המדינה ומגינים עליהן – מדינה עתיקת יומין, אשר ימיה כימיו של העם החי בה ובניו גאים להיות אזרחיה.