ביום רביעי הקרוב אשלים חודש ראשון בתפקיד השר לביטחון הפנים ורציתי לנצל את ההזדמנות לכתוב מספר מילים על החודש הראשון שלי.
לא באתי לתפקיד בתחושה שאני יודע הכל ושיש לי שפנים בכובע שאיש לפני לא שלף. צללתי מהר מאוד לצד העמוק של הבריכה והצלילה עדיין לא הסתיימה.
ביומי הראשון בתפקיד נכנסתי ישירות להערכת מצב בנושא מצעד הדגלים בירושלים. למרות שעמדותיי הפוליטיות נמצאות 180° מעלות מאלו של רוב הצועדים, ובוודאי של חברי הכנסת הימניים שהובילו את המצעד, לא יכולתי לתת לדעותי הפוליטיות להשפיע על החלטה שחייבת להיות ממלכתית. כמובן שאיום החמאס והג'יהאד כנגד קיום המצעד אסור שיהוו גם הם שיקול לקיום המצעד.
אישרתי את קיום המצעד, לאחר שמפקדי משטרת ישראל הדגישו בפני שהם יצליחו לקיימו תוך כדי הבטחת שלום הצועדים ומניעת פרובוקציות כמו מעבר הצועדים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. לשמחתי, האירוע עבר אחד-לאחד כפי שתכננה המשטרה. המפכ"ל, רב-ניצב יעקב שבתאי ואנשיו קראו נכון את המפה, מתוך היכרות עם השטח בירושלים ובעיקר הציגו תבונה, איפוק והכלה.
מיד אחרי שפורק המוקש הראשון, המשכתי להכיר את יתר המערכות תחתיי. בשירות בתי הסוהר פגשתי את הנציבה, רב-גונדר קטי פרי וצוותה שאמונים על 14 אלף אסירים ואסירות. רב-גונדר פרי מנהיגה ברמ"ח איבריה, צמחה מהשטח וביצעה כמעט כל תפקיד בשרשרת הפיקוד. היא מכירה היטב את הבעיות של הסוהרים והכלואים והמצוקות שלהם. היא "בן-אדם" במלוא מובן המילה שמכירה בכך שגם האסירים הם בני אדם ותפקידו ואחריותו העליונה של שב"ס היא לאפשר לאסירים לחזור בתום מאסרם לחיים נורמטיבים ולא רק לרצות את תקופת המעצר. הנציבה פרי לקחה אותי לבקר במספר תאים בכלא "איילון" שברמלה. כבר כתבתי על האגרוף בבטן שחשתי כאשר עמדתי פעם ראשונה בחיי אל מול אדם בחדרון קטן בו 3 מיטות דו-קומתיות שאומר לי שהוא חי כבר 7 שנים באותו התא.
אך את הדוגמה האישית הטובה ביותר לגודל האחריות המונחת על כתפי הרגשתי כשבתחילת הביקור העניקה לי הנציבה תמונה של אבא שלי, מהימים בהם כיהן כשר המשטרה בשנות השמונים וביקר בכלא "נווה תרצה". בתמונה ניתן לראות אותו פותח סיר מהביל של אוכל ובודק מה מוגש לאסירות. זוהי רמת הפרטים והמחויבות שמצופה משר לביטחון פנים, זו האחריות שלי כלפי ציבור שאינו נמצא בקדמת המחשבה של הציבור ומוסדות המדינה, ואני מקווה שאעמוד בציפיות.
ברשות הארצית לכבאות והצלה, הכרתי את הנציב, רב-טפסר דדי שמחי ואנשיו. אנשי רשות הכבאות וההצלה לא מקבלים מספיק קרדיט על העבודה המעולה שהם עושים. פגשתי לוחמי אש איכותיים, חלקם שינו רק בשנות השלושים לחייהם את המסלול הקרייריסטי והחליטו להקדיש את חייהם לסכנה שבשירות בכב"ה. קריית הכבאות שהוקמה בראשון לציון היא מקום שהלוואי וכולכם הייתם יכולים לחוות. ממתקנים חדישים המדמים כל סוג שריפה ומתאר, דרך מסלולי מכשולים צרים אותם צריכים כל משתתפי הקורסים ללוחמת אש לחצות בציוד מלא - ועד חדר הכושר, בו פגשתי ידיד משכבר הימים, קצין הכושר לשעבר של סיירת מטכ"ל, שהיום אמון על בניית כושר ללוחמי האש ועושה זאת עם עין פקוחה למאמץ שיידרש מהם בזירת הבעירה. רשות הכבאות וההצלה מתחדשת, מתחדדת מתמקצעת ונערכת לכל תרחיש. הם עומדים במבחנים שלהם מידיי יום ביומו, ובתחילת השבוע האחרון זה אף התחדד בפניי יותר, כשהם שלחו בהתראה קצרה מטוסי כיבוי מטייסת "אלעד" לשכנינו בקפריסין, לסייע בכיבוי שריפות ענק שהשתוללו סמוך ללימסול. זו הסולידריות והאחריות שאנשי משרד הבט"פ שואפים לקחת על עצמם, ועלינו אזרחי ישראל להיות גאים על כך. אני בוודאי גאה.
פועלת תחתיי גם הרשות להגנה על עדים, בראשות תנ"צ בדימוס אבי נוימן. עליו ועל אנשיו מספיק לומר שאי שם במקום כלשהו בישראל, יושבת לה חבורה מתוחכמת ומלאת תחבולות שלא יביישו את הטובות ביחידות העילית של צה"ל. ללא "הגב" והמעטפת שהרשות מספקת, אין ספק שרבות מההצלחות הכבירות של השנים האחרונות כנגד הפשיעה המאורגנות פשוט לא היו קורות.
כמעט חודש עבר, אני מרגיש את כובד האחריות המונח על כתפיי ועל כתפיי המפקדים תחתיי. מדי יום אני מקבל תלונות מאזרחים בדרך כלל כלפי שוטרים ומשתדל לברר אותן. חלקן מתברר לי נמצאות כבר במסגרת חקירת מח"ש ומאותו הרגע אני מנוע מלקבל מידע אודות החקירה, חלקן לא וחלקן מתבררות כלא מדויקות. אני חש את השטח, את הפחדים שהתעוררו בעקבות המהומות במהלך מבצע "שומר החומות", את כאבו של רוב הציבור במדינה, את החשש הרב שעדיין קיים היום בישראל לאנשי הקהילה הלהט"בית לחיות את חייהם בשלווה, את התסכול של בעלי עסקים הנסחטים לדמי חסות על ידי כנופיות עבריינים במסווה של "חברות שמירה", את זוועות האלימות המינית ובוכה עם הנשים המותקפות שבני זוגן משתחררים מבית הסוהר ואין מזור לפחדים שלהן.
וזהו קצה-קצהו של קרחון המשימות הרבות הניצבות בפנינו בשנים הקרובות.
כמו שנכתב בשיר, "דברים שרואים משם – לא רואים מכאן", אך די בעיני לכתוב לכם שאחרי חודש, יש בי אמונה כי נצליח יחד. יש למשרד לביטחון הפנים על שלוחותיו את הכלים להצליח, ולשפר את מה שדרוש שיפור.
אירוני בהתחשב בעובדה שעד לפני חמישה חודשים חשבתי שסיימתי את הסיבוב שלי בפוליטיקה הלאומית.
עמר