השנה, דווקא בזכות מנהג קטן ונשכח, הצלחתי להרגיש מעט את כאב החורבן.
"אין בית לה'", בניית מודל מעץ של בית המקדש ושריפתו בט' באב ,לימוד מגילת איכה ועוד.
רבות הדרכים והשיטות לנסות להבין מהו החיסרון שבחורבן.
השנה זכיתי בפעם הראשונה, לקיים את המנהג שלא לשמוע מוזיקה בשלושת השבועות. ליתר דיוק, לשמוע מוזיקה, אך מוזיקה ווקאלית בלבד.
בהתחלה לא הבנתי מה התכונה סביב המנהג. בשורה התחתונה, מותר לשמוע מוזיקה, (ואפשר אפילו שירים שמחים) ללא כלים. לאט לאט התחלתי לזלזל במנהג, הרי "יש פה שירים שקשה לחשוב שלא מעורב פה כלי נגינה אז מה ההבדל?" . בהמשך גם מצאתי טעם הגיוני לכאורה מדוע לעבור למוזיקה "רגילה". "לדעתי עדיף שיר עצוב עם מוזיקה מאשר שיר ממש שמח ווקאלי", ועוד שלל טענות.
בשונה משנים עברו החלטתי להמשיך לנסות לקיים את המנהג למרות מחשבותיי וטענותיי ה"חכמות" לכאורה. החל מיום יז' בתמוז ונכון לכתיבת שורות אלו, בכל יום האזנתי למוזיקה ווקאלית בלבד במשך שעות (נסיעות וכו'). זה לקח לא מעט זמן אבל בסוף זה קרה.
הרגשתי שאני לא מסוגל יותר. שאני רוצה לצעוק, שאני רוצה סופסוף לשמוע שיר "נורמלי", שיר אפילו הכי רדוד/ עצוב/טיפשי שיש. הרגשתי שאין בי כוחות כבר לשמוע שיר ווקאלי. מאסתי.
אבל מדוע הרגשתי ככה? מתנגנת כאן מוזיקה, והיא אפילו שמחה!, השירים לפעמים יכולים להיות כל כך מוצלחים שלא אצליח להבחין האם מעורבים כאן כלי שיר או שלא. בנוסף, השיר זהה במילים ואת התופים עושים כאן נהדר באמצעות קולות. אבל (ורק לאחר זמן מרגישים זאת) זה פשוט נמאס. התחושה היא שגם השיר הכי הכי משמח ומקפיץ ווקאלית לא משתווה להנאה ולרוגע שיש לנפש ולגוף להאזנה לשיר, אפילו אם מדובר בשיר עצוב שאינו ווקאלי.
תתארו לכם חתונה שלמה או כל אירוע משמח אחר שהמוזיקה המתנגנת ברקע לאורך כל האירוע היא ווקאלית בלבד. האם לא תרגישו קצת אי נעימות? הרגשה שחסר משהו? שהשמחה אינה שלמה והיא קצת בטעם מר?.
"מי שלא ראה שמחת בית השואבה- לא ראה שמחה מימיו" (מסכת סוכה,פרק ה'). פתאום המשפט בעיניי מקבל משמעות אחרת. אולי בעצם אחרי חורבן הבית, אנו לא יודעים ומכירים מהי שמחה אמיתית ושלמה, מהי ההרגשה של אושר שממלא את הגוף באמת. אנו מכירים אולי במקס' את החיקוי הווקאלי.
הכאב והצער על חורבן הבית הוא בעיקר על כך שאיננו יודעים על מה אנו מצטערים ומה אנחנו מפספסים. כמו אדם הכלוא במרתף מבלי לדעת שיש עולם שלם בחוץ. הרדיפה של האנושות שמנסה להשיג בכל שנות ההיסטוריה- אושר ושמחה לאדם. לא יכולה להתקיים בשלמות בלי השכינה בהר המוריה.
החיים שבהם השכינה הייתה נוכחת, סנהדרין ששפטו את העם משפט צדק, שלושת הרגלים בהם עם ישראל מתאחד יחדיו ומתפללים במקום הקדוש ביותר. שלום אמיתי בעולם, בית תפילה לכל העמים, והרשימה עוד ארוכה. מכל זה נשארנו עם חיקוי דוהה וחיוור של החיים שהיו לנו.
יהי רצון שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די, ושנזכה לראות כוהנים בעבודתם, ולוויים בשירם ובזמרם.