מים אדירים: זכרונות מאוניית ערוץ 7

ירון קנר שעבד כשדרן באוניית ״ארץ הצבי״ מספר: כשהגלים היו גבוהים היינו מקיאים את הנשמה. אני אישית הייתי מביא מזרון לאולפן ושוכב על הבטן בין הכניסות לשידור.

ירון קנר , ה' באב תשפ"א

מים אדירים: זכרונות מאוניית ערוץ 7-ערוץ 7
אוניית "הצבי"
ערוץ 7

לא הרבה יודעים אבל אחרי שחרורי מצבא העם, ועוד לפני שהייתי כתב בקול ישראל, הייתי שדרן בערוץ 7.

לא כתב באתר של הערוץ, לא מגיש מהאולפן בבית אל - אלא שדרן מהאוניה! זו שעגנה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל (לא שמישהו היה מודד), ליד ספינה אחרת, רעועה לא פחות, ספינת קול השלום של אייבי נתן.

על חיי כיורד ים, שלושים שנה אחרי:

צוות הספינה היה צוות רפאים. הם נדמו לי כספנים שטבעו במים אדירים לפני שנים רבות והועלו חיוורי פנים מן המצולות למשימת אחת אחרונה: שירות על ספינה חורקת שלא שטה לשום מקום.

היו לנו שני רבי חובלים קשישים, מפאיניקים חביבים מחיפה האדומה שעבדו במשמרות. כשהייתי עולה על הספינה היו מתעניינים בנימוס אם הבאתי איתי במקרה "איזה עיתון ערב".

הצ'יף אינג'ניר היה קשיש אף יותר מהם וגם, לא עלינו, חולה בפרקינסון. היינו שומעים אותו מתקרב לפי רעידות הכפית בכוס התה שלו.

מכונאי האנייה היה פולני גוי גדול מידות וזועף בשם וולק, שקשר את גורלו במדינת ישראל בעקבות אישה שאהב ושלה נישא. הוא צעק על כולם בלי הבדל דת גזע או גיל והכניס קצת חיים לצוות הרפאים.

הטבח היה סודני שקט שנהג לדוג דגים ולהקפיץ במחבת. פעם ראיתי למרבה הזוועה כיצד הוא זורק למחבת דג בעודו בחיים.

על קיר האולפן היה טלפון סלולרי, עוד לפני שהיו כמוהו לאנשים. מרוב התלהבות ושיעמום הייתי מתקשר ממנו באמצע הלילה לכל העולם. פעם התקשרתי לחברותא שלי מהשישית בנתיב מאיר, חגי גלנדאואר המכונה אג'י, שאמר מיד: "אם אתה מתקשר אלי בשעה כזאת זה או כי אתה מתחתן או כי אתה בכלא".

אחרי השידור הראשון שלי התקשר לאולפן חגי סגל, שהיה מנהל של משהו בערוץ, אמר כל הכבוד וניתק.

כשהגלים היו גבוהים היינו מקיאים את הנשמה. אני אישית הייתי מביא מזרון לאולפן ושוכב על הבטן בין הכניסות לשידור. כבר בסופה הראשונה הבנתי שכל מה שלא אקבע - ספר, כוס קפה, את עצמי - יגיע מהר מאוד לרצפה.

חלפו השנים, ואת הים החליפו חיי היבשה. ואם אין ים, הלא אין גם ספינה.