בלי חרטות

הצגה של שבת זכור ותשובה מפתיעה של ראש הישיבה הביאו את יעקביני למקום אליו הגיע היום

יאיר יעקבי , ו' באב תשפ"א

בלי חרטות-ערוץ 7
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

יש הרבה סרטונים מעניינים שאפשר למצוא ביוטיוב בזמן שאתה מתחמק מלכתוב טור ומוציא לעורכת שלך את הנשמה. אחד מאלו שנתקלתי בהם לאחרונה היה סרטון שבו שואלים 70 אנשים מגיל 5 עד 75 שאלה זהה. הרעיון הוא כנראה לקבל איזו תמונה כיצד האדם מסתכל על העולם ועל עצמו בתקופות שונות בחיים. בכל אופן, בסרטון שאליו התגלגלתי המרואיינים נשאלו מה החרטה הגדולה ביותר שלהם בחיים.

בגילים הצעירים יותר החרטות באופן טבעי קטנות יותר. התחברות לילדה לא נחמדה בגן, ריבים עם האחים, דברים כאלה. ככל שהנשאלים היו מבוגרים יותר, באופן טבעי התשובות נעשו יותר ויותר דרמטיות. כשהריאיון הגיע למרואיינים האחרונים והמבוגרים ביותר, התשובות הלכו ונעשו זהות סגנונית.

"אני מתחרט שלא שמתי לב מספיק לאנשים סביבי", "שלא הקמתי משפחה גדולה", "שלא סיימתי מעולם לכתוב ספר", ועוד ועוד תשובות שמתחילות ב"אני מתחרט שלא". וזה משהו לחשוב עליו.

יוצא לי לפעמים לשוחח קצת עם בני נוער בנושא יצירה במסגרת אנדרדוס וגם במסגרת יעקבינית, והרבה פעמים החבר'ה שואלים על טיפים, איך מתחילים ומה הכי חשוב. והאמת היא שיש כל מיני דברים חשובים, אבל אולי החשוב שבהם הוא לא לפחד כל כך הרבה ולא לחשוב יותר מדי מה יגידו ומה יקרה אם ניכשל. לא שאין מקום לתכנון קפדני ומחשבה מוקדמת, זה חשוב מאוד ואני אומר לכם את זה כיקה מורשה. אבל יש רגע שבו צריך לשחרר ופשוט ללכת על זה. ואז אני מספר להם על ההצגה הראשונה שעשיתי בפני הרב דרורי בישיבת ההסדר בקריית שמונה.

הימים היו ימי שבת זכור העליזים, אני הייתי תלמיד בשיעור ד', בפיק הדוסי שלי. ובאמת באבחה של קדושה ניגשתי אל ראש הישיבה הרב דרורי כמה שבועות לפני שבת זכור ושאלתי אותו האם כל העניין הזה של הצגות וצחוקים בשבת זכור זה אכן דאורייתא כפי שאני מתרשם, או רק מנהג יפה שהביא איתו עזרא הסופר מבבל.

להפתעתי הרב הסביר שזה מנהג חדש ושמבחינה אינטואיטיבית כנראה לא כזה שהרש"ר הירש נניח היה חותם עליו. אם כך, עדכנתי את חבריי, המנהג הזה ימות איתנו.

האכזבה בישיבה הייתה גדולה. בסך הכול היה לא מעט הייפ סביב עמית טנא, הלל שלפין ושאר הכוכבים מהשיעור שלי, ובתוכם אני הקטן והעניו מאוד כפי שאתם נוכחים לקרוא.

אחרי הפצרות חוזרות ונשנות חזרתי אל הרב דרורי ועדכנתי אותו שהחברים בישיבה לוחצים ואולי יש איזו מכילתא שאפשר למצוא בה סימוכין למנהג המחודש.

או אז הרב דרורי אמר לי (ואינני זוכר את הניסוח המדויק) שאם המערכונים הללו הם משהו שהתלמידים מצפים לו מאוד ושהם חוויה שנותנת הפוגה נצרכת שלאחריה חוזרים לשגרה, אז זה עניין חשוב שיש להמשיך איתו.

מיותר לציין שהבשורה שימחה מאוד את כל בית הישיבה וגם אני שמחתי לי בחלקי הטוב, עד הרגע שבו עמדנו לעלות לבמה וראינו את הרב דרורי ומשפחתו נכנסים לחדר האוכל. עד אותה שנה הרבנים לא היו מגיעים אף פעם לסעודות של שבת זכור, אבל כנראה שהשקלא וטריא יצרה סקרנות מסוימת והרב התייצב לראות על מה כל המהומה.

התייעצות זריזה עם עמית ושלפין הביאה להחלטה: עושים את המערכון עד הסוף בלי מעצורים ובלי התאמות. רק כך נוכל לדעת בוודאות אם יש משהו בשטות הזאת או שצריך להוריד את השאלטר על כל המיזם. כך עלינו על הבמה לעשות את המערכון שלנו, שאני לא זוכר על מה הוא היה, אני רק יודע שעמית היה בת שירות עם זקן ולשלפין משום מה היה שנורקל. אחרי שבע דקות ירדנו מהבמה, לקול תשואות יש לומר, וניגשנו אל הרב בדחילו כדי לשאול אותו מה הוא חושב. הרב דרורי הסתכל עלינו ורק אמר: "השאלה היחידה היא איך אנחנו עושים משהו עם הכישרון הזה".

ויש המון מה ללמוד מהתשובה של הרב דרורי, וזו לא תהיה הגזמה לומר שלתשובה הזאת יש חלק עצום בכל מה שאני עושה היום, ואם היא הייתה אחרת אז כנראה גם אני הייתי אחרת. אבל לענייננו נגיד שהתשובה הזאת הייתה חסרת פחד. רוצה לומר, לא מעט מחנכים בפוזיציה הזאת היו נכנסים לתפקיד המחנך המתריע, הדואג, המזהיר. "צריך לבדוק שלא חוצים קווים אדומים", "קלות ראש זה עניין שחכמינו כבר הזהירו לגביו", ועוד דברים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם שמחנך יאמר, ובמידה מסוימת של צדק.

אבל הרב דרורי, כנראה מתוך אמון בחינוך שלו ובתלמידים שלו, זיהה את היכולות והיה מעוניין באותו רגע רק לדחוף אותנו קדימה לעשייה ולמימוש הפוטנציאל.

כי אפשר לבלות חיים שלמים בהתלבטות ופחד וחששות, אבל אז מגלים שחיים שלמים חלפו ועוד לא עשינו מה שרצינו ומה שיכולנו לעשות. ואז אתה מוצא את עצמך בן 75 מספר למראיינת ביוטיוב מה יכולת להיות אם היה לך אומץ.

המדרש אומר שדור המדבר היו חופרים לעצמם קברים כל תשעה באב ואז ישנים בתוכם ומקווים להתעורר למחרת. על פניו זה סיפור מחריד והוא כנראה באמת כזה. אבל חשבתי לעצמי השבוע שיש סיבה שאנחנו אומרים מודה אני כל בוקר. כי בסופו של דבר, לא צריך ללכת לישון בקבר כדי להיות אסיר תודה שהתעוררת למחרת. אנחנו פשוט לא חושבים על זה.

אבל אם זה יהיה לנו קצת בראש בזמן שנהרהר שוב בפרויקט ההוא שכבר שנים אנחנו מפנטזים עליו או ברעיון שרצינו להציע ופחדנו מהתגובה, אולי נחליט ללכת על זה אחת ולתמיד. בסך הכול החיים הללו גם כשהם ארוכים הם טסים די מהר, אז אם אנחנו רואים בזווית העין דלת נפתחת, שווה לתחוב שם איזו רגל. יש מצב שזה ייגמר בלא כלום, אבל לפחות נדע שניסינו.

jacobi.y@gmail.com