שובה של הרגישות הנחושה

חודש אחרי הגירוש למדתי שיעור חשוב מכמה תיכוניסטים במרכז הארץ. אבל עד לרגע זה אני לא סגור אם אני בעד איטליה או אנגליה

דביר שרייבר , ז' באב תשפ"א

שובה של הרגישות הנחושה-ערוץ 7
העקירה מגוש קטיף
צילום: Pierre Terdjamn, פלאש 90

את הקיץ ההוא של שנת תשס"ה העברנו בגוש. לא עציון. קטיף. היה לנו מופע שקראו לו, איך לא, רגישות־נחישות – סאטירה נוקבת על הדורסנות השלטונית, הנדסת התודעה שעוברים החיילים והשוטרים לקראת ההתנתקות, הסחף התקשורתי (נחשו לאיזה צד), ההתרגשות במחוזות השמאל לקראת הגשמת חלומם הגדול, והשאלה הרת הגורל וכבדת המשקל: אם סוף סוף מפנים את מתנחלי עזה, על מי נפיל עכשיו את האחריות לכל הבעיות במדינה?

האולמות היו מפוצצים, ולא מפצמ"רים. האנשים בקהל – גברים ונשים מיוזעים שנעו בין אמונה גדולה שיש עניין שיתהפך הכול לטובה ובין הבנה שקולה שיש שרון שמתהפך לרעה – צחקו ובכו, זעמו והתרככו, תפסו את הבטן מרוב צחוק ואת הראש מרוב תסכול. שנים על גבי שנים הם נאחזו בקרקע למרות הפיגועים, מתוך הבנה שאם הם לא יהיו שם אשקלון תספוג טילים. אפילו הפסימיים ביותר לא דמיינו כמה הרבה יותר גרוע זה הולך להיות.

למחרת תשעה באב החל הגירוש. שבוע אחר כך נסתם הגולל. אנחנו המשכנו להופיע במלונות, בפנימיות, בקופסאות הקרטון המכונות קראווילות שבהן התאכסנו המגורשים "רק בינתיים", שהרי "יש פתרון לכל מתיישב". הם היו אותם אנשים מלפני הגירוש, אבל שונים. המאבק נגמר. הכאב נשאר. למעשה, הוא רק הלך והתעצם עם הזמן.

בערך חודש אחר כך, קצת אחרי פתיחת שנת הלימודים, הופענו עם 'רגישות־נחישות' בישיבה תיכונית במרכז הארץ. סאטירה היא דרך מצוינת להתמודד עם משבר, עם זעם, עם כאב.

כבר עם תחילת המופע התברר שמשהו לא בסדר. החבר'ה בקהל לא צחקו, לא בכו, לא שרקו, לא קראו קריאות ביניים, רק בהו. חלקם אפילו קמו והלכו באמצע. אילו זו הייתה ההופעה הראשונה היינו אומרים לעצמנו שאולי זה לא עובד. אבל הופענו עם הסאטירה הזאת הרבה פעמים, לא רק בפני המגורשים, וזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו באדישות. מה קרה פתאום?

אחרי ההופעה הסביר לנו אחד המורים שהתלמידים פשוט לא הבינו על מה אנחנו מדברים. בזמן שהמדינה סערה והמגורשים עברו את השבר הגדול של חייהם, לנערים האלה ממרכז הארץ היה קיץ שגרתי לגמרי – הם הלכו לים, ביקרו בקולנוע, נסעו לחו"ל. הגירוש מגוש קטיף היה מבחינתם שמועה רחוקה, אירוע זניח שעבר לידם ולא הותיר בהם רושם. והם לא חריגים. מה שבשביל תושבי הגוש היה סוף העולם, בשביל רוב תושבי המדינה היה בסך הכול עוד אירוע בחדשות. אולי תמכו, אולי התנגדו, אולי צפו בטלוויזיה ואמרו לעצמם שאם ראש הממשלה אומר שההתנתקות טובה לישראל אז הוא יודע מה הוא אומר. מה הם רוצים, המתלהמים האלה עם הדגלים הכתומים, להביא חורבן על כולנו?

מאז אני יודע שחורבן מתחיל מאדישות. מהאחים שזרקו את יוסף לבור ולא הקשיבו לתחנוניו, מהחכמים שראו את ביזיונו של בר קמצא ולא התערבו, מאנשים שרואים איך משפילים מישהו בקבוצת ווטסאפ ושותקים, מושכים בכתפיהם ואומרים: טוב, נו, אין מה לעשות.

המינימום הוא להביע אמפתיה. להזדהות עם כאבם של אנשים שמגרשים אותם מהבית. עם קיבוצניקים מהנגב המערבי שאומנם תמכו בגירוש, אבל היום חוטפים פצמ"רים ובלוני תבערה על בסיס כמעט יומי. עם מגזרים שגם 44 שנה אחרי המהפך של בגין עדיין מרגישים מקופחים. עם שמאלנים שחשים שארצם שינתה את פניה. עם תושבי דרום תל אביב שמסתננים לא חוקיים השתלטו להם על השכונות. עם חרדים שגזירות כלכליות מאיימות על אורח חייהם. עם נשים שמרגישות שמדירים אותן. עם גברים שמרגישים שמשתיקים אותם. עם אנשים בעלי צרכים מיוחדים. עם האחר. עם האחרת. עזבו לרגע את השאלה אם הם צודקים או טועים. אפשר להביע אמפתיה גם אם לא מסכימים.

נדמה לי שקוראים לזה אהבת חינם.

*** הכרעה מהנקודה היהודית ***

אגב אמפתיה, עדיין לא הצלחתי להחליט האם אני שמח שאיטליה זכתה ביורו או שאני כואב את כאבם של האנגלים הלוזרים שתמיד ברגע האמת בועטים בדלי, והפעם דווקא שיחקו ממש טוב ורק בסוף בסוף בעטו בכדור. זאת אומרת בדלי.

לא קל להיות ישראלי שאוהב כדורגל. אנחנו אוהבים גם כדורסל וג'ודו ומתמטיקה, אבל זאת לא חוכמה כי בענפים האלה הנבחרות שלנו מגיעות להישגים יפים, בניגוד לנבחרת הכדורגל שאף פעם לא מעפילה לטורנירים גדולים. חוץ מאליפות העולם המיתולוגית ההיא ב־1970 לפני הספירה, כשאפילו הוצאנו תיקו מול איטליה. עכשיו תראו איפה אנחנו ולאן הם הגיעו מאז.

מכיוון שישראל תמיד נשארת בבית, השאלה היא את מי אנחנו כן אוהדים. אנחנו יודעים כמובן את מי אנחנו לא – את גרמניה, ואת קרואטיה ששיתפה איתה פעולה, ואת הצרפתים האנטישמיים, אלא אם כן הם משחקים ממש ממש טוב. מאותה סיבה אנחנו לא אוהדים את פולין, אוקראינה, הונגריה וטורקיה, אבל אנחנו מאוד בעד ההולנדים כי הם הצילו יהודים בשואה. חוץ מאלה שהסגירו את המשפחה של אנה פרנק. ועוד בערך חצי מההולנדים ששיתפו פעולה עם הנאצים. גם את ספרד אנחנו די מסמפתים למרות כל מה שהם עשו לנו, כי כולם אוהבים את מסי. נכון, הוא לא משחק בנבחרת ספרד, אבל ארגנטינה לא משחקת ביורו. אז את מי אתם רוצים שנעודד, את פינלנד?

אילו דנמרק וספרד היו מגיעות לגמר, בכלל לא הייתה שאלה. הדנים אומנם הצילו הרבה יהודים, אבל רוב היהודים בכל זאת הולכים לפי נוסח ספרד. אבל כשלגמר הגדול מגיעות איטליה ואנגליה, אנחנו ממש בבעיה. כי מצד אחד ברור שאנחנו בעד איטליה, שהיא מדינה ים־תיכונית פרטאצ'ית של אנשים שמדברים בקול רם ואוכלים עם הידיים, בדיוק כמונו. לא כמו האנגלים שהם נורא מאופקים ומקפידים לאכול עם סכין ומזלג למרות שפיש אנד צ'יפס זה לא באמת אוכל. מצד שני, איכה נשב בדד ונחזה בהמוני רומאים חוגגים עם הגביע אחרי כל מה שהם עשו לנו בדיוק השבוע לפני, בזמן שהאנגלים היו הרבה יותר טובים אלינו. אם לא לוקחים בחשבון את הספר הלבן וגירוש המעפילים וכל מה שהם עשו כדי למנוע מאיתנו להקים מדינה. אבל הם לפחות נלחמו נגד הנאצים, בזמן שהאיטלקים בעצמם היו פאשיסטים והפציצו את תל אביב. אם כי צריך להודות שהם אף פעם לא היו ממש אנטישמים. והאנגלים כן. לא כולם. בסך הכול כל האומות היו רעות אלינו בשלב זה או אחר של ההיסטוריה, והאיטלקים של היום די נחמדים. גם האנגלים. אז בעד מי אנחנו עכשיו?

אין ספק, היה קשה מאוד להכריע. לא פלא שהיינו צריכים להגיע לפנדלים.

dvirbe7@gmail.com