אתאיסט בכתום

מארק לוגובסקוי, איש הייטק ועולה מרוסיה שהגדיר עצמו כ"נטע זר" במאבק הכתום, מבקש דווקא מקוראי 'בשבע' להקשיב למה שיש לו לומר

יוני רוטנברג , ו' באב תשפ"א

אתאיסט בכתום-ערוץ 7
מארק לוגובסקוי
צילום: עופר עמרם

"אנשים שלא רוצים להתעצבן – אני לא ממליץ להם לקנות את הספר שלי, כי אני בספק אם יש מישהו שיקרא ולא יתעצבן ממשהו שם. לא הייתי מבזבז את הזמן על לכתוב ספר שיעשה נעים למישהו". אין הרבה אנשים שהיו פותחים מסע שיווק לספרם החדש במילים הללו, בטח שלא ספר ראשון שמאחוריו דמות לא מאוד מוכרת. מצד שני, אין קמפיין שיכול לשקף את מארק לוגובסקוי (39) טוב יותר מאשר שני המשפטים האלה. מאחורי הטישרט והמכנסיים הקצרים, תואר בטכניון, בית ברמת אביב עם אישה ושתי בנות וקריירה ארוכת שנים בהייטק, מסתתר מי שמגדיר את עצמו כאאוטסיידר הנצחי כמעט בכל מקום שבו היה: בתיכון הירושלמי האליטיסטי שבו למד, בשכונה הבועתית התל־אביבית שבה הוא מתגורר מטעמי נוחות, אבל גם במחאות נגד תוכנית ההתנתקות והנעורים בקריית ארבע.

"ישבתי על הגג במורג וראיתי את השורות הארוכות של החיילים במדים השחורים שוטפות את היישוב הקטנטן שבו היו מאות אנשים", משחזר מארק. "זה הזכיר לי סצנה מתוך הסרט שר הטבעות, שבו כוחות האופל שטפו באלפים איזה שטח מישורי עצום. הם באו בכמויות אדירות מול מעטים כדי לייאש מראש. בתוך זמן קצר העמיסו אותנו על האוטובוסים והם יצאו לדרך. מבעד לחלון אני רואה את הכמויות הבלתי נתפסות של השוטרים והחיילים, את השער של נווה דקלים שרוף ומרוסק בצד, ואני מבין שזה גמור".

מארק וחבריו ראו יחד את המראות הללו, ויחד גם נזרקו מבעד לדלת האוטובוס בעיר נתיבות. הם היו קבוצה של כ־30 פעילים מ'תא כתום' - התאגדות סטודנטים שפעלה במחאה נגד ההתנתקות. "המגורשים הובלו למדרשה בעפרה, ואותנו השב"חים הורידו באופקים. אחרי שהבנתי איפה אנחנו ומה המצב, אמרתי לעצמי 'יאללה, ממשיכים'. אולי החברים שלי יכעסו עליי שכתבתי את זה בספר ואני אומר את זה גם פה, אבל כשניסיתי לארגן קבוצה שתלך לחסום את ציר כיסופים לא הייתה היענות. אנשים היו מפורקים, גם פיזית וגם נפשית. אז יש שיגידו שאני אטום רגשית יותר מהממוצע – אשתי אגב לא מסכימה עם זה – ויש שיגידו שזו המנטליות הרוסית, אבל לי היה ברור שכל עוד זה לא נגמר, ממשיכים".

מארק עוד מצא באופקים את השרידים של חמ"ל מועצת יש"ע שפעל משם לאורך כל התקופה, שם הצליח להתארגן עם עוד חבורה נחושה לפעולת מנע אחרונה. מאופקים הם צעדו בליל אוגוסט דביק דרך מקשות האבטיחים ומרבצי החול, עד שלפנות בוקר זיהו את ציר כיסופים. מטרים ספורים לפני הכביש עצמו, סיור צבאי איתר אותם ומיד עצר את כל החבורה. הם הובאו לנקודת המשטרה שהוקמה שם כחלק מהבסיס הענקי של כוחות הגירוש, ומשם נשלחו למעצר וחקירה באגף ההתנתקות של כלא באר שבע. כך עד יום שני, שבו נגמר הכול.

"אני באתי מהמקום של אחריות אישית, של 'לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה", הוא מפתיע בחז"לית. "באתי למאבק שהייתי בו נטע זר, כי הרגשתי שזאת אחריותי האישית. אנשים שבאו למאבק כחלק מעדר התאכזבו וגם עצרו בשלב מסוים כשהכול התנפץ. אני, שבאתי מראש בלי כל זה, המשכתי כל עוד יכולתי. גם אחרי שההנהגה התפרקה המשכתי". מארק ידבר עוד הרבה על המאבק שנוהל אז ועל הטעות השורשית שהוא רואה בו מנקודת מבטו, אבל הקדמה יותר מהכרחית להבנת הגישה שהוא מציג גם בספרו היא הכרת המצע שעליו גדל הנטע הזר הזה.

מתנחל בתיכון ליד"ה

"אצלנו לא הייתה יהדות בבית", מספר מארק על ילדותו במוסקבה של שנות השמונים, עדיין תחת שלטון האימים הקומוניסטי. "אבא התחיל להתקרב לפעילות ציונית, נפגש עם כל מיני חברים שלו והם דיברו המון על פוליטיקה ישראלית. היו שם חברים מכל הגוונים, ממרצ ועד חב"ד. הוא היה אומנם בצד הימני של המפה מבחינה לאומית, אבל רחוק מכל עניין דתי".

אביו של מארק אומנם חילוני גמור, וגם מארק מגדיר את עצמו כאתאיסט, אבל הפעילות הציונית כן השפיעה על החיבור שלו למסורת היהודית כסממן זהותי־לאומי. יום אחד הוא וחבריו שמעו על כפר נידח בדרום רוסיה שחיים בו יהודים. כפר יהודי ברוסיה, כך למדתי ממארק, הוא ממש לא עניין של מה בכך. היהודים היו מרוכזים בדרך כלל בערים הגדולות, ולמצוא כפר יהודי הרחק מהמרכזים הגדולים שגם שומר באדיקות על יהדותו היה אירוע נדיר.

"אבי נסע לשם עם החברים שלו כמה פעמים", מספר מארק, ומסביר גם את פשר ההתגייסות. "בניגוד ליהודים שחיו במוסקבה, קרוב לעיני התקשורת הזרה והדיפלומטים שם, יהודים שחיו בקולחוז נידח נידונו לחיים של סבל". הנהלת הקולחוז ואנשי המפלגה שהיו – איך לא – יהודים בעצמם, מיררו את חיי היהודים. הם גזרו גזירות שמד, הכריחו אותם לעבוד ביום כיפור ועוד. "אבא והחברים הגיעו כדי לחזק אותם. הכפריים הללו לא היו צריכים יותר מדי שכנועים, וברגע שהתאפשר הם עלו לארץ בעצמם. אבל החוויה הזאת של אבא, שראה את מסירות הנפש שלהם על קיום מצוות, השפיעה עליו מאוד ומאותו יום הוא החליט שהוא לא אוכל יותר חזיר".

הפעילות הציונית של אביו התרכזה בעיקר בהוראת עברית במחתרת ליהודים במוסקבה. חברים אחרים, כמו יולי אדלשטיין, נתפסו ונכלאו, אבל מארק ומשפחתו הצליחו לעזוב את האימפריה השוקעת עוד בשנת 88', טרם העלייה הגדולה. למרות העיסוק הציוני של אביו בהוראת העברית, מרק עצמו נחת כילד בן שש במרכז הקליטה במבשרת ציון כשהוא לא יודע אפילו מילה אחת בעברית. את אביו הוא זוכר נוסע ביום הראשון לירושלים כדי לסדר את ענייני האזרחות הנדרשים במשרד הפנים, אבל לא פחות חשוב מכך – להתפקד למפלגת התחיה. כך עשו גם כל חבריו, אלו ממרצ ואלו מהמפד"ל. סוף סוף הם מימשו את ויכוחי הפוליטיקה הישראלית שלהם ממוסקבה.

ממרכז הקליטה נדדה המשפחה לקריית ארבע. מארק למד בבית הספר הממלכתי ביישוב, וחווה את שנות הדמים של אוסלו באחד האזורים שהוכו בטרור בצורה הקשה ביותר. אביו לקח אותו להפגנות נגד ההסכמים, והבנת המצב חלחלה בבית בפשטות ובאופן המדויק ביותר. "אתה רואה את הכול בעיניים, אתה גדל לתוך זה, זו לא תאוריה: הדרך של הנסיגות מביאה אותנו לאסון. זאת לא תובנה עמוקה במיוחד".

יום אפל אחד, הטרור דפק גם על דלת ביתם. מרדכי לפיד ובנו שלום הי"ד, דיירי בניין 505 הסמוך לדירת משפחת לוגובסקוי בבניין 506, נורו למוות מרכב חולף סמוך לגבעת החרסינה. מרדכי היה מסורב עלייה ופעיל ציוני בברית המועצות, כמו אביו של מארק. מארק בן ה־12 חש את הכאב על בשרו בפעם הראשונה.

השיחה עם מארק שזורה באמרות חז"ל ופסוקים מהתנ"ך. זה לא מפתיע לאור פרט הטריוויה הבא: למעט שרה העצני, שהפסידה למארק בשלב הגמר, הנציגים היחידים בחידון התנ"ך היישובי של קריית ארבע שהגיעו מבית הספר הממלכתי הם מארק ואחותו. "גדלתי עם הכול בבית, אני לא חוזר בתשובה לימין כמו ד"ר גדי טאוב ואחרים". כשהוא ממשיך את דרכו של אביו, בגיל 12 החליט מארק לצום בצומות היהודיים בלוח השנה. את רוב הצומות הוא לא צלח לאורך זמן, אבל על תשעה באב ויום כיפור הוא מקפיד עד היום.

"זה המורשת והזהות שלנו", הוא מסביר. "אדם צריך את הזהות שלו, וכל אחד בוחר לבטא אותה בדרך שלו. זה לא שאני חושב שזה יותר או פחות טוב לצום ביום כיפור, זה מה שהתאים לי. אורח החיים שלי לא קשור לאמונה. זה לא בגלל שזו מצווה, אלא עניין של איך אתה מבטא את הזהות שלך".

את שנות התיכון שלו המשיך מארק כאאוטסיידר. נטע זר זהו כאמור שמו השני. כמי שחונך למצוינות הוא מצא את עצמו בתיכון שליד האוניברסיטה היוקרתי בירושלים, עם חברים למחזור שמככבים היום בקדמת מהדורות החדשות והעיתונים הגדולים. "זה היה מפגש מרתק עם האליטה השמאלנית האשכנזית העשירה. החוויה כילד מקריית ארבע במקום כזה הייתה מוזרה, אבל אני הייתי אאוטסיידר בכל מקום, כך שזה לא הפריע לי. להפך, התווכחתי שם בלי סוף וזה שייף אצלי את החשיבה, לימד אותי להסתכל מהרבה נקודות מבט".

ויכוחים בחדר הכביסה בטכניון

ההיכרות עם כל הצדדים הפכה לאבן יסוד בתפיסת העולם שלו. כמה שנים קדימה, פחות משנה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוא חש בפער התפיסתי בין הילד האתאיסט מרוסיה שגדל בהתנחלות ולמד במעוזי האליטה ובין שכנו הקרייתי שהעביר את כל חייו בחממה ההתיישבותית. "כמה שבועות לפני הגירוש עליתי על אוטובוס שיצא מהקריה למבצע פנים אל פנים", הוא מספר. "רציתי לראות איך זה נראה. נסענו לשכונת חתני פרס נובל בראשון לציון, שכונה של מעמד בינוני גבוה, מאוד חילונית. מה שראיתי שם זה שחצי מהאנשים לא פתחו בכלל את הדלת, ואלו שפתחו קיבלו מהמתנדבים איגרת מהרב קמינצקי. השתגעתי שם, הם פשוט לא קלטו שזו לא אותה שפה. מי שפתח לא הבין מאיפה זה בא לו. לאורך כל הדרך הייתה תחושה שיש שני חלקים בעם שלא מבינים זה את זה. אני לא אבקר חלילה את תושבי גוש קטיף, אבל רבים מהם חיו באיזו בועה. רבים לא האמינו שזה יקרה. הם לא הבינו מי יושב מולם ואיך הוא חושב. אני, שהכרתי את החומר מהצד השני, הבנתי שרוב גדול של הסיכויים נוטה לכך שההתנתקות תצא לפועל".

אחרי התיכון השלים מארק שירות קרבי בימי חומת מגן והאינתיפאדה הראשונה, ואחרי טיול גדול בחו"ל התחיל את לימודי הנדסת התוכנה בטכניון. בטרם השלים את שנתו הראשונה שם, נאם שרון וחשף את תוכנית ההתנתקות שלו, שהשלימה הפיכה מלאה מ"דין נצרים כדין תל אביב" ל"בנחישות וברגישות". "זה כמו אבן שזרקו לקן נמלים – התחיל מחול שדים של ממש. התחילו הפגנות ועצומות, אבל אז לא הייתי בתוך זה. הייתי מאוד עסוק בלימודים. באופן מפתיע הסביבה בטכניון הייתה מגוונת, והפוליטיקה לא ממש נכחה שם".

הניתוח של המצב הפוליטי, יחד עם הלחץ הגדול בלימודים, הרחיקו את מארק מפעילויות המחאה בשלב הראשון. שרון הצטייר כבולדוזר שמבצע מה שהוא רוצה והמערכת הפוליטית נאלצה ליישר איתו קו. גם בציבור לא נרשמה התקוממות רבתי. את מרצו השקיע מארק בעיקר בוויכוחים פוליטיים בזמן ההמתנה בחדר הכביסה של המעונות. הפעם הראשונה שבה השתתף בפעילות מחאה הייתה בתחילת האביב של השנה האחרונה, זמן שבו התסיסה בדם כבר לא נתנה לו מנוח.

"היה אירוע באגם של גוש קטיף ביום העצמאות", הוא נזכר. "עמדתי שם בפקק האדיר עד אחרי הצהריים, והגעתי רק למופע. שם פגשתי לראשונה את תא כתום, שהיו נראים קצת יותר דומים לי. היו שם יותר חילונים והם גם היו סטודנטים, מאז התחברתי אליהם". הפעילות איתם המשיכה גם לחיפה, כשבזמן 'ניסוי הכלים' – מבצע חסימות כבישים בכל רחבי הארץ – הוא הצטרף להפגנה של תא כתום בחיפה. שם גם פגש חבר שילווה אותו לכל אורך הדרך – חבר הכנסת לעתיד אריאל קלנר.

אירועי כפר מימון תפסו את מארק באמצע תקופת מבחנים קשוחה. למחרת תחילת הצעדה המתוכננת נקבע לו מבחן גדול, והוא עשה את החישוב כך: אם יהיה משהו רציני, אפשר יהיה להצטרף גם למחרת, ואם לא יהיה כלום – עדיף שלא יגיע. בסופו של דבר, גם את המבחן עצמו הוא לא הרוויח. הראש היה במקום אחר לגמרי, והוא יצא ממנו בשן ועין. בזמן שעשרות האלפים הכניסו את עצמם שלא במודע לגדרות הכפר שממנו כבר לא יצאו, מארק הזדרז להגיש את הטופס ולהעמיס על גבו תיק ענקי. אל הכפר הוא הגיע עמוק אל תוך הלילה.

"אני עומד עם עשרות האלפים כמה רגעים לפני שהצעדה יוצאת שוב לדרך", הוא משחזר, "ובאותו זמן אני פשוט לא מבין על מה מדברים על הבמה. הצבא ערוך מסביב בכמויות אדירות, והם מדברים על זה שהולכים. הדיבורים באופן כללי היו שזה לא יקרה, זה התחבר למין אמונה מיסטית כזאת. הזכיר לי את השמאל באוסלו, שתמיד נראה לי כמי שדופק את הראש בקיר כדי לחבר את החלום שלו למציאות". מארק מבהיר את דבריו: "יש להשתדל וזה מבורך, אבל זה לא שאנשים אמרו: נתאמץ ונקווה שנצליח לעשות משהו. זה היה ניתוק מהמציאות. אומנם זה לא היה אצל כל הדתיים ורבים שם גם ביקרו את ההתנהלות, אבל הייתה רוח כזאת. אולי רצו לדבר לנוער ולהלהיב אותו. ראיתי את זה לאורך כל הדרך".

ליל גירוש בגוש, ליל אהבה בצמח

חוויה דומה עברה על מארק גם חודש מאוחר יותר, אחרי שהצליח להיכנס לגוש קטיף בדרך שעוד תסופר. "אחרי שהסתובבנו קצת על החוף בשירת הים, נכנסנו לבית של אריה יצחקי ומשה פייגלין היה שם, יושבים על המרפסת בבגדי שבת זמן קצר לפני כניסת שבת. פייגלין אמר ליצחקי אז: 'ברור שההתנתקות לא תהיה, כולם יסרבו'. הם כבר עברו לתכנן איך נבנה פה מדינה יהודית אחרי שההתנתקות תבוטל ותהיה מהפכה. אני הגעתי בדיוק מאופקים אחרי שהכול התפרק. חשבתי שצריך להמשיך אבל המצב לא טוב, והם מרחפים איפשהו. זה לא עשה לי טוב. מבחינתי זה היה גרוע אפילו יותר מ'היה לא תהיה'".

מארק מתאר כיצד הוא ראה את הדברים בזמן אמת. "ידעתי מלכתחילה שהסיכוי נמוך מאוד. הסיבה שבגללה רבים מהציבור הדתי לא העריכו את הסיכוי נכונה הייתה שהם לא הבינו מול מי הם עומדים. הם באמת חשבו שהעם איתנו והלב היהודי יתעורר. אבל מתוך ההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות בצד השני, ידעתי שזה לא יקרה סתם כך. צריך אולי לעורר את הלב בדרכים מסוימות, אבל הן לא כוללות איגרת של הרב קמינצקי. הסיכוי היחיד שראיתי מבחינה ריאלית כדי לפחות להקשות על ביצוע ההתנתקות, אם לא למנוע אותה - שזה דבר חסר תקדים בישראל - זה אם היינו מתקרבים למצב של דשדוש בביצוע התוכנית בגלל המאבק. אז הח"כים היו מפילים את זה בכנסת. אבל גם אם לא להפיל לגמרי, חשבתי שיש משמעות גדולה לשאלה איך אתה מפסיד. זו אחת הסיבות שאחרי הפארסה של כפר מימון וההבטחות של ההנהגה שצועדים עד הסוף שלא התממשו, המאבק למעשה התרסק. הציפיות שלי לא היו בשמיים, ולכן הן גם לא התרסקו".

צעדת שם, בכפר מימון, כשמסביבך רק דתיים. איפה היה הציבור החילוני־ימני במאבק הזה?

"העובדה שהציבור החילוני לא נרתם למאבק היא הסיבה המרכזית שבגללה הוא נכשל", הוא קובע. "מדברים כל הזמן על שרון, אבל אני לא אוהב להתעסק באנשים אלא בתהליכים. הוא לא יכול היה לעשות את זה בלי התשתית החברתית. התברר אז עד כמה דבר שנראה הזוי במבט ראשון עבר בקלות מחרידה בציבור".

מארק נזכר באנקדוטה מכאיבה במיוחד שקשורה לשאלת השותפות של הציבור החילוני במאבק. "בזמן השהות בכלא באר שבע אחרי הפינוי, הביאו אותי ביום שישי להארכת מעצר. אנחנו נוסעים בזינזאנה ואני רואה שלט: 'ט"ו באב - ליל אהבה בצמח'. שם הולכת מיני מלחמת אזרחים, ושם ליל אהבה. הציבור החילוני לא נרתם כי הוא לא מרגיש בבית. אני אישית הרגשתי לחלוטין נטע זר, אבל המשכתי כי זאת האמונה האישית שלי ותחושת האחריות. אם היה לי שקל על כל דתי שהסביר לי שאם אני חילוני אני בהכרח צריך להיות שמאלני, הייתה לי היום וילה בקאריביים. נותנים הרגשה כאילו חילוני זה מצב צבירה לא תקין ליהודי. או שאתה חוזר בתשובה בקרוב, או שאתה שמאלני ולא באמת יהודי. לכן המאבק גם נצבע בצבעים דתיים, וכולו לווה בפסיקות של רבנים לסרב פקודה ובתפילות ענק, וכל זה למרות שלפעמים ישבו על הבמה מובילי מאבק חילונים למהדרין כמו משה לשם ואליקים העצני. תא כתום איכשהו קם על הרקע הזה וגם העמידו בראשו שני חילונים. בהפגנת היסוד שלו דחפו קדימה למצלמות בנות עם מכנסיים, אבל זה היה מעט ומאוחר מדי".

המועד הבא, ניסיון שחזור הצעדה לגוש מאופקים, כבר נידון לכישלון חמור. מארק היה גם שם, אבל מה שהוא מתאר זו התפרקות מוחלטת של ההנהגה והיענות דלה של הציבור. אחרי לילה שבו ישן על האספלט, הצליח להסתנן לגוש קטיף יחד עם חברו אריאל קלנר, שניצל את קשריו כדי להשתרבב לרכבו החסין של חבר כנסת מהאיחוד הלאומי. יחד עם עוד שלושים חברי תא כתום שהצליחו לחדור לגוש הם התמקמו במורג.

"ההתנתקות היא הסיפור הפוליטי שלנו"

"אחרי כל המאמצים, עשו 'פו' וכל מגדל הקלפים קרס, כמה ימים ולא נשאר מזה כלום. ממש כמו הפסוק בישעיהו על מלך אשור: 'וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי, ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף'", הוא שולף שוב בעל פה, ואני שוב משפשף עיניים ומנסה לחבר בין הדמות שמולי ובין המילים שיוצאות לה מהפה בשטף מדויק.

זאת גם הייתה התחושה העיקרית שליוותה את מארק בימי פוסט התנתקות. העליבות שבה הכול קרה, הזניחות של אירוע כל כך מטלטל בתודעה הציבורית, חוסר היכולת אפילו להפסיד בכבוד, כפי שהוא מתאר זאת. "הציבור החילוני לא הרגיש שקרה משהו. בסך הכול פינו מישהו, העבירו אותו דירה. מבחינה ציבורית, רק בציבור הדתי נוצרה טראומה, אצל הציבור החילוני לא קרה כלום". יש לכך גם השלכות מאוד מעשיות בעיניו, נכון להיום. "בהצטברות הנסיבות הנכונות, אם זה לחץ אמריקני והרכב מסוים של ממשלה, זה יכול לקרות היום ביהודה ושומרון אפילו יותר בקלות ממה שכל אחד מאיתנו מדמיין. תראה את עמונה ונתיב האבות. אומנם שם זה צו בג"ץ והכול, אבל גם אז שולי מועלם אמרה שעם ישראל לא יעמוד בחורבן עמונה, ובסוף לא רק שעמדו אלא גם לאף אחד לא היה אכפת. בהצטברות הנסיבות הנכונה הציבור הדתי ימצא את עצמו באותו מצב, ואף אחד לא יקום להגן עליו".

התפיסה הזאת היא גם אחת מהסיבות המרכזיות שבגללן החליט מארק לכתוב ולפרסם את ספרו החדש 'אתאיסט בגוש קטיף'. "זה רעיון שהתגלגל אצלי הרבה מאוד זמן, כבר מאז שהייתי סטודנט. הרגשתי שיש דברים שאני חייב לצעוק. הספר הזה נכתב לכולם: ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים. לכל אחד יש משהו שיעצבן אותו בספר. אבל לצד האמירות שיש שם רציתי גם לספר את הסיפור שאיכשהו נשכח. מי שלא היה, לא ממש יודע מה היה שם".

בספר משלב מארק את חוויותיו האישיות מהמאבק על גוש קטיף ומהפינוי האלים של עמונה בשנת 2006, יחד עם תובנות שלדבריו צומחות מתוך הסיפורים. "הסיפור של ההתנתקות מגלם בתוכו את כל הסיפור הפוליטי שלנו, והוא מה שעומד מאחורי מה שאנחנו רואים היום. הכוונה שלי הייתה לנסח תפיסת עולם דרך הסיפורים, כי הכול משולב שם. זה הלך והצטבר".

תהליך הכתיבה היה די מפוזר, והתחבר לכדי ספר בבליץ כתיבה של שבועיים בלבד. "חלק מהתובנות עלו בעקבות פוסטים וויכוחים בפייסבוק. הטריגר לכתיבה היה שבזמן הקורונה היו צמצומים בחברה שעבדתי בה ומיד גויסתי לאחרת, ובין לבין היו לי שבועיים לכתוב. לא הייתה לי מאסטר פלאן, בהתחלה כתבתי על אופקים, ואז קפצתי לעמונה, ואז למורג, ומשם לכפר מימון ואז חזרתי למורג. לאט לאט הרכבתי, גם אצלי זה לא היה מגובש. בסוף קראתי את זה וסידרתי".

למארק יש גם מסר חשוב במיוחד לקוראי עיתון זה. "השילוב של סיפורי האישי היה מכוון לציבור הדתי, כי זה ציבור שלא אוהב שבא מישהו מבחוץ ואומר לו מה לעשות, במיוחד אם הוא אתאיסט. לכן אני אומר: הייתי שם, אני לא רק מדבר אלא גם עשיתי דברים שרוב הציבור הדתי לא עשה, אז תקשיבו למה שיש לי לומר".

אקורד הסיום של הספר הוא עמונה 2006. מארק התייצב גם שם, שוב כזאב בודד, והפעם זכה למכת אלה אדירה ששלחה אותו לאשפוז בבית החולים והותירה אותו עם פנים נפוחות. הוא אומנם כבר הספיק להירפא מאז ואפילו הוציא מהמשטרה סכומים הגונים במחיר אותה פגיעה, אבל התמונה של יום המחרת בטכניון זכורה לו היטב. "הגעתי עם פנים נפוחות, כולם מן הסתם ידעו מה היה בחדשות, אבל זה פשוט לא עניין אף אחד. רצו למבחן שעניין אותם פי מיליון מכמה מתנחלים שפורקו בעמונה".

בדיוק בגלל זה מארק משוכנע שהתנתקות נוספת היא עניין של קונסטלציה פוליטית מקרית בלבד. לתפיסתו, הכישלון המתמשך של הימין במערכות הבחירות האחרונות מבטא כשל עמוק ולא מקרי, ואותו צריך לתקן. "אם הימין רוצה לשלוט הוא צריך לדעת לתת לעם את מה שהוא צריך. רוב העם לא מחובר לנושא של יהודה ושומרון, רוב האנשים לא אידיאליסטים. הם רוצים לקבל דברים ששייכים לחיים שלהם. האסטרטגיה שהביאה את הימין למבוי סתום היא ההליכה של הליכוד עם החרדים והדתיים־לאומיים. הביטוי הכי חזק לכך זה שכל הפלונטר הפוליטי התחיל עם ליברמן וההתעקשות שלו על גיוס וברית זוגיות ומרכולים. הוא דרש דברים שאנשים רוצים לחיים שלהם, ומאז הוא עלה במקום להתרסק. הציבור הראה שיש ביקוש לדבר הזה. הכישלונות בבחירות הם לא תאונה, זה משהו מהותי. צריך לחבר קהלים חדשים למפלגות הימין על ידי עיסוק בדברים שמפריעים להם בחיים עצמם. סמוטריץ' אמר בזמנו שמי שרוצה לפתוח מרכולים זה מיעוט דווקני וצעקני, בזמן שאני – ימני שהיה בגוש קטיף ועמונה – מוצא את עצמי לפעמים צריך להשלים בשבת משהו בטיב טעם".