לשוב איש אל אחוזתו

המצוות התלויות בארץ הפכו בדור האורבני לסבך של פתרונות מאולצים ודרשות מנותקות. הגיעה העת לחשוב על יישום לכתחילאי של חלק עיקרי בתורה

נועה איתם , ו' באב תשפ"א

לשוב איש אל אחוזתו-ערוץ 7
עבודה בשדה
צילום: משה הרשטיק

קרבה שנת השבע, והמתח עולה. מי שיכול להדחיק מדחיק, אבל הפרסומים של אוצר הארץ מרצדים בזווית העין, וכנסים פה ושם, והתאריך. לאט לאט מבשילה המודעות לכך שהשמיטה בפתח ואין לאן לברוח. ולמה לברוח? כי "פח שמיטה", וכי פתאום דיון הלכתי לפני קילוף גזר, ומה עושים עם עציצים, ומה נעשה עם בר המצווה כשאלה לא יאכלו יבול נוכרי ואלה לא יאכלו היתר מכירה ואלה רק גידולי מים וערבה דרומית, ומה זה ערבה דרומית, ועוד הפרוזבול הזה, שאף פעם לא זוכרים אם הוא באמצע או בהתחלה או בסוף, וזמן הביעור ואוצר בית דין. אין לדבר סוף.

מתפרצת השמיטה לחיינו ומטלטלת אותם. היא מכניסה לחיינו מילון חדש של מושגים הלכתיים, מחייבת היערכות ומודעות ושוברת את מה שנתפס אצלנו כשגרה ברוכה וסבירה של חיים דתיים. ומגיעות גם הדרשות לרוב, שמנסות להלהיב את הלב ולשובב את הנפש, ולגוון עם מסרים סוציאליסטיים־ניו־אייג'יים־דתיים של השמיטה, כדי להוכיח באותות ובמופתים כמה היא רלוונטית לחיינו. כאילו אפשר לחבר בין שוויון חברתי לשאריות תבשיל שנתערבו בו יבול שישית ושביעית, כאילו יש קשר בין העם החקלאי שהיינו לפני אלפי שנים ובין הצרכנים המפונקים שהננו, מוציאים את לחמנו עטוף הצלופן מבין עשרות סוגי הלחם על מדפי המאפים בסופרמרקט הקרוב לביתנו.

השמיטה מעמתת אותנו חזיתית עם הפער ההולך וגדל בין אורחות חיינו ובין המציאות שאליה מתייחסת התורה. מה לנו שור וחמור, שדה וכרם, מטר השמיים וארץ זבת חלב ודבש? אנחנו נוסעים בכלי רכב היברידיים, עולים במעלית שבת לפנטהאוז המשקיף על מגדלי הדירות מלוא כל העין, חיים בחללים ממוזגים עם בקרת אקלים ופוגשים את הארץ זבת החלב והדבש רק בחופשה בישראל, שכפתה עלינו הקורונה. רוב ימינו אנחנו מתעלמים מהפער שבין התורה מסיני ובין חיינו כיצורים פוסט־פוסט־מודרניים או מנסים לגשר עליו בפלפולים פרשניים. אבל השמיטה מאתגרת את הניסיונות הללו. היא כל כך ארצית, כל כך מחוברת לזמן ולמקום, לעונות השנה ולפריין, עד שהיא מגחיכה את מאמצינו להמשיך ללכת בתלם הזה, שבו שור שנגח את הפרה הוא בדיוק כמו משאית שנכנסה ב־SUV ושנת שבתון היא בעצם מערך השתלמויות וסדנאות.

אבל אולי אנחנו טועים בזה? אולי כשהתורה הגדירה את מצוותיה באמצעות רכיבי חיים חקלאיים שאחוזים בטבע ונובעים ממנו היא באמת התכוונה לזה? אולי כשאמרה "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה" היא לא דיברה על השדה כמשל, ועל התבואה כמשל, אלא גילתה דעתה שראוי שלכל איש בישראל, או לפחות לרובם, תהיה חלקת אדמה משלו? אולי כשהבטיחה לנו גשם בעיתו כגמול על אהבת ה' ועבודתו בכל לבבנו, התורה לא רק לימדה אותנו על שכר ועונש אלא גם כיוונה אותנו לאורח חיים שבו לגשם וליבול יש משמעות קריטית לקיומנו?

פליאה לא קונים בכסף

לא קשה לדמיין את התגובות. "מה השיגעון הזה? שכולנו נעזוב את חיינו האורבניים, הבורגניים, ונתפזר חלקות חלקות על פני כל הארץ, כמו בדואים? ומה עם ההייטק, שבזכותו אנחנו משגשגים? ומה עם קרנות הון־סיכון, והסיטי, והקניון, ומגדלי אקירוב ויו? התורה ירדה לעולם אלפי שנים לפני המהפכה התעשייתית. היא מדברת בשפת התקופה שבה ניתנה, משקפת את התרבות החומרית שבתוכה חיו בני אותו הזמן. העיתים מתחלפות, וכל דור מאז מיישם את מסרי התורה ועקרונותיה במציאות המתעדכנת והמשתנה. בשביל זה יש לנו תורה שבעל פה והלכה. הלכה מלשון הליכה, ללכת עם הזמן!"

אלו הטענות הטובות והמוכרות שעמן אנחנו חיים מאות בשנים, מעיינים ומעדכנים, מפענחים ומיישמים. אנחנו כבר לא מצפים לעץ שיעברו ארבע שנותיו, ולא מייחדים פינה בשדה לעניים. אנחנו מוודאים שבתעודת הכשרות כתוב "ללא חשש ערלה", נותנים מעשר כספים ולומדים רעיונות יפים בפרשת השבוע. והפער בין שגרתנו הדתית ובין המציאות שהתורה מדברת עליה הולך וגדל, הולך ומתרחב. מתי נרגיש שהוא לא ניתן יותר להכלה? מתי נשמע שהוא קורא לנו להתבונן אחרת באורחות חיינו, להקשיב לזעקת הנפש המוקפת בטון, אספלט ופוליאסטר?

הרי אם נניח לרגע את הסכיזופרניה הדתית בצד, זו שמאפשרת לנו לחיות בו־זמנית בתרבויות שונות וסותרות, האם איננו רואים את נזקיו של אורח החיים האורבני, המתועש? את יחסי האנוש שהוגלו למרחב הווירטואלי, ללא מגע יד אדם וללא קשר עין? את הכמיהה אל הטבע, אל החיים הממשיים ואל כל מה שהם תורמים לאישיות האדם ולרוחו? אדם שחי בסביבה מהונדסת, מלאכותית ומותאמת, האם לא חסר הוא את המגוון האינסופי של מרקמים וצבעים שיש בסביבה הטבעית? האם אינו מתגעגע לאתגרים שהסביבה הטבעית מציבה בפניו, לקשב למזג האוויר המשתנה, לבעלי החיים הרוחשים? האם אינו חסר את הענווה והיצירתיות המתחייבים מחיים הארוגים בטבע? חי הוא בסביבה שטוחה, יודע שכל מה שסביבו סופו לבלות, להתקלקל ולהיעלם לטובת מוצר חדש ומשוכלל יותר, בלי מעגל ההתחדשות העדין, ההדרגתי והמפעים של הטבע. הוא מתפקד. הוא מייצר וצורך, קונה ומשליך, הוא מעשי וממוקד תוצאה, אבל לרבים מכלי נפשו ורוחו אין ביטוי ואין מקום. הוא אינו אומר שירה. הוא אינו מבין שירה. ופתאום יש סדר שלם חדש של טיפולים – טיפול בבעלי חיים, חקלאות טיפולית, רכיבה טיפולית, מכון כושר, פסיכולוג. ניסיונות לעורר ולרפא את הנפש המושתקת, אבל "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו" - אי אפשר לקנות בכסף את הפליאה, את התום, את הערנות והרגישות, את הנפש והאישיות שמעצבים החיים קרוב לטבע, החיים התלויים בו והמתואמים איתו.

אומה צמודת קרקע

"מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י) שר בלעם, ודרשו חז"ל: "אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר" (רש"י שם). התורה מחוברת לאדמה, לחיים חקלאיים, צמודי טבע וארץ. היא מפרטת מצוות רבות מספור סביב אורח החיים הזה. אולי היא מכוונת אותנו גם לנפש הזאת, של האדם המחובר לטבע, על כל הרגשות, המחשבות והתכונות המתעוררות מכך? אולי במקום "להסתדר" עם השמיטה ועם המעשרות, אולי במקום לדלות מהביכורים וממעשר הבהמה רעיונות מוסריים וחינוכיים, אנחנו צריכים לשאוף לשם, לשדות ולעצים, לצאן ולמרחבים? אולי כשם שבית המקדש הוא משאת נפש ומוקד חיינו הרוחניים, גם אם אנחנו לא בדיוק מבינים איך הוא ישתלב בפועל ברקמת חיינו העכשוויים, כך אנחנו צריכים לראות את הארץ, ארץ ישראל הפיזית, על אדמתה וצמחיה ובעלי החיים שבה, ככלי הראשי והלכתחילאי של מצוות התורה?

אחת השאלות בשאלון שקיבלה המשוררת לאה גולדברג ז"ל הייתה "לשם מה נכתבים שירים ליריים בדורנו?". וכך השיבה: "ומה לעשות בסוסים במאה העשרים? ובאיילות? ובאבנים הגדולות שבהרי ירושלים?". חשבה המשוררת שאדם זקוק לשירה לירית כדי לתת ביטוי לרגשי ההתפעמות וההתעלות המתעוררים בו כשהוא פוגש בטבע הבראשיתי. המאה ה־21 כבר אינה זקוקה לשירים ליריים, כי הסוסים והאיילות והאבנים הגדולות שבהרי ירושלים נדחקו לשוליים וכמעט נכחדו מפני הקדמה. אבל תורת משה, אשר מכונה "השירה הזאת", ממקמת את מצוותיה בתוך אותו טבע ארץ־ישראלי. אולי היא רוצה שתהא בנו ההשראה, שיהיו בנו ההתפעמות, ההתעלות, הפליאה והענווה הנובעות מהמפגש עם הטבע, מהקשר הבלתי אמצעי איתו? אולי כך מתעצבת האישיות המתאימה ביותר לעבודת ה' ולאהבתו?

הציניקנים לועגים לשאיפה המאפיינת ישראלים רבים לבית צמוד קרקע, צוחקים על חלום הבית עם הגינה. עומדת לפתחנו השמיטה ומטלטלת אותנו, מזכירה לנו שאין כאן כל סיבה ללעג. היא מזכירה לנו שאולי השאיפה הזאת מבטאת כמיהה אמיתית לחזון שלשמו נתכנסנו, שאולי הגיע הזמן שנשאף ונייחל לשובה של האומה הישראלית כולה להיות צמודת קרקע, כפשוטו.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)