סדר בוקר תחילה

מי שחוו על בשרם את העקירה לפני 16 שנים סוגרים מעגל בישיבת חומש המתחדשת, שלאחרונה גם התרחבה והקימה על ההר מגורים למשפחות האברכים

חגית רוזנבאום , ו' באב תשפ"א

סדר בוקר תחילה-ערוץ 7
"אנשים הגיעו ופשוט נדבקו למקום, לעשייה, לדבקות במטרה". לימוד בישיבת חומש
צילום: ישיבת חומש

מחלון המטבח המקומר של זוג האברכים הצעיר יהודה וביתיה אפשר לראות את הנוף הפנורמי המוכר מפעם של הרי השומרון בירוק־חום משתפלים בואכה נתניה וחדרה. גם בחום של חודש אב נושמים פה את אוויר הפסגות בגובה 650 מטרים מעל פני הים. חלומם של רבים מאז הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון קורם כאן עור וגידים, בשקט, ביישוב הדעת ובעיקר בעקשנות, התמדה ונחישות שלא נופלות מאלה של לובשי המדים השחורים, שלא הותירו כאן אבן על אבן לפני 16 שנה. כאן, על ההר של חומש, מוקמים שוב בתים שמתמלאים במשפחות צעירות. הקירות אינם מאבן, החשמל הרעוע מתבסס על אנרגיה סולארית ורשימת הקשיים היומיומית ארוכה מרשימת מכולת ממוצעת, אבל החיים החדשים והקבועים הם עובדה מוגמרת.

שלוש המשפחות שעלו להקים את ביתן בחומש במהלך חודשי ניסן־אייר השנה הן התרחבות הנוכחות של ישיבת חומש המתחדשת, שפועלת במקום כבר 14 שנה. הבחורים הפכו לאברכים, ושלושה מהם החליטו שלא רק בסדרי הלימוד הקביעות היא בחומש אלא גם חיי הבית והמשפחה יעברו לכאן, בצל העצים ובתוך לוחות עץ מאולתרים. עם מטבח, שירותים, סלון צנוע ומכשירי חשמל שעובדים לפי מה שמתירים הקולטים הסולאריים.

הבית שבו אנו מתארחים הוא בית שנבנה בפעם השלישית. מאז שעלו לכאן, הספיקו כוחות מג"ב להרוס פעמיים את בתי המשפחות. אבל יהודה, בעל הבית, לא התעצל ובנה בתוך שבוע וחצי את הבית מחדש, פעם ועוד פעם. ברוח הימים, וכשבחצרו עומד חמור לבן שלועס עשב בנחת, הוא אומר: "זה הבית השלישי, אנחנו מקווים שהוא לא ייחרב".

הציפיות למנגל נכזבו

הנסיעה בכביש משבי שומרון לחומש מרחיבה את הלב במיוחד בימי האבלות הללו ששוזרים את זכר החורבנות כולם. דומה שכל מי שפניו מועדות אל הישיבה שעל ההר מרגיש איך נתפר בתוכו טלאי קטן על החור הענקי שנקרע בלב מאז קיץ תשס"ה. ראש הישיבה, הרב אלישמע כהן, יודע לספר על אהדה חוצת מגזרים, ויותר מכך – תת־מגזרים, דווקא אל בית המדרש הזה, נטול ההוד והדר, שחוסה בצל העצים ועמודות ספרי הקודש שלו נשזפות בתנאי חום וקור. הוא מגולל באוזנינו כיצד עשו את כל הדרך לכאן שני ראשי ישיבת הר המור, הרב מרדכי שטרנברג ובעקבותיו אחיו הרב עמי שטרנברג, מסרו שיעורים והביעו התלהבות גלויה. גם אוטובוס של מבקרים מהמגזר החרדי אוהבי הארץ מתוכנן להגיע לכאן בזמן הקרוב. תחושת התיקון לפצע העקירה שעדיין מדמם משכה לכאן גם את מי שחוו את הגירוש על בשרם ונעקרו מבתיהם, ומצאו במקום הזה מנוחה לנפשם המיוסרת.

הרב יובל (שם המשפחה שמור במערכת), אב לשמונה וסב לחמישה, משמש כר"מ עיון בישיבת חומש, ומגיע לכאן פעמיים בשבוע. במשך עשר שנים התגורר עם משפחתו ביישוב נצרים, שם למד ואחר כך גם לימד בכולל. העקירה מגוש קטיף המירה את ביתם הגדול והיפה בנצרים במגורים חלופיים בעיר אריאל. משפחתו הצטרפה לקהילת המשפחות מנצרים שראו בחיבור לעם ישראל משימה הכרחית בעקבות מעשה הגירוש, שעבר בשתיקה מצד רוב העם. "בגוש היה גן עדן נפלא ואמיתי, אבל לא הצלחנו לחבר לשם את עם ישראל. לכן עברנו דווקא לעיר אריאל, ליצור חיבור מחודש אל העם".

הרב יובל לימד תקופה מסוימת בכולל נצרים באריאל, וכשהיה בתקופת הפסקה נוצר קשר בינו ובין הרב אלישמע כהן. "הוא פנה אליי כדי לשאול לגבי מישהו שילמד בישיבה. אני לא ידעתי אז מה יש בחומש, אבל אמרתי לו שאולי אבוא לראות ואשמח להצטרף בעצמי. לא היו לי ציפיות גבוהות מהביקור שם. חשבתי שיש כמה חבר'ה שעושים על האש, קצת אומרים תהילים וקצת לומדים. אמרתי לו: נעשה שם סיבוב, רק תדאג לי למזגן", הוא מחייך. כשראה את בית המדרש הפתוח לארבע רוחות, עם חברותות ולומדים כמו בכל ישיבה אחרת, הרב יובל נדהם. "הגעתי והתפעלתי", הוא מודה. "למרות כל האווירה שזה בחוץ וכו', חבר'ה שם למדו. לימדתי משהו והתקיפו אותי ברצינות".

אבל לא רק הנאת הלימוד משכה את הרב יובל לכרות ברית עם הישיבה אלא גם האמירה העמוקה שמאחוריה. "באריאל עסקנו בחיבור של עם ישראל לקדושה, אבל היה לי חסר המימד של ארץ ישראל. בנצרים הייתה אחיזה בארץ, מסירות נפש על הארץ. זה היה חסר לי. בחומש התחברתי לרעיון של חיבור לארץ מתוך חיבור לתורה. בחורים ששוקדים על הלימוד וגם מוסרים את עצמם למקום. בלי להתעמת, אבל גם בלי לוותר. אנחנו נשארים פה".

בתחושה האישית זה מהווה תיקון לכאב הגירוש שחווית?

הרב יובל מאשר: "אני מרגיש שמחה עצומה בכל פעם שאני מגיע לפה. אני מקבל כוחות ותקווה לקראת החזרה לנצרים. יש פה מקום שמאפשר במשהו לתקן את הנפילה של ההתנתקות. הרעיון של הגירוש היה אמירה של מה לנו ולארץ ישראל, כבד עלינו, אין לנו כוח לפיגועים, למאבקים. עדיף שנשתבלל במשבצת שלנו, ארץ ישראל זה פאסה. המקום הזה אומר: לא, אנחנו נאמנים לארץ גם כשזה לא מקום נוח כמו מרכז תל אביב או כל מקום בולט אחר על המפה. אנחנו מיישבים את הנקודה הזאת".

סגירת המעגל מבחינתו של הרב יובל אומנם אינה שלמה עדיין. "הבית שלי הוא בנצרים, אריאל היא תחנה זמנית. החזון שלנו בוודאי הוא לחזור לנצרים, אבל היום מבחינה מעשית אין סיכוי להיכנס לשם. מה שכן מעשי הוא לחזור לחומש, וזו התשובה. אנחנו מביאים את המדינה להכרה בכך שאחיזה בארץ ישראל היא לא דבר שעבר מן העולם. למרות כל הרדיפות שחוו פה, הישיבה הזאת מתחדשת בכל פעם. כל כמה שבועות הורסים פה משהו, ואז בונים מחדש".

ההכרה הממשלתית שעליה מדבר הרב יובל היא לא רק ביטול חוק ההתנתקות – שעבר בקריאה טרומית בממשלת המעבר האחרונה, ועתידו תלוי בעיקר בקונסטלציות הפוליטיות - אלא המציאות שמתרחשת בשטח יום יום. אם בשנותיה הראשונות של הישיבה העימותים, המרדפים ומעשי ההרס של משטרה וכוחות הביטחון שהתנכלו למקום עלו לכדי כמעט 500 מקרים שכאלה, הרי שבשנים האחרונות העקומה התיישרה משמעותית בזכות עקשנותם של אנשי חומש והם חיים בשקט יחסי - יחסי בלבד, כמובן.

"חלום שלא העזו אפילו לחלום"

לעומת הרב יובל, שמוראות הגירוש נצרבו עמוק בנפשו, יהודה, האברך הצעיר שכבר גר בחומש, לא הספיק לקלוט את התמונות עמוק אל תוך התודעה. הוא נולד ביישוב בית אל ובהיותו בן ארבע עברו הוריו לחזק את היישוב שא־נור שבצפון השומרון. מחיי היישוב שבו התגורר במשך שנה ומימי המאבק והגירוש עצמו הוא "זוכר רק תמונות", כלשונו. "זה חסד שה' עשה לי, למנוע את הפוסט־טראומה", הוא חש. לאחר הגירוש הקימה המשפחה את ביתה בשכונת מגורשי חומש-שא־נור בשבי שומרון. בבית הייתה תמיד תודעה, ציפייה ושיח על השיבה לחומש ושא־נור. אך טבעי היה מבחינתו לעשות את שבוע הישיבה לקראת שיעור א' בישיבת חומש. האווירה מצאה חן בעיניו והוא נשאר בישיבה מאז ועד היום.

חבורת התלמידים הצעירה שהתגבשה בישיבה לפני שנתיים, שבה חבר גם יהודה, היא שהביאה לעליית המדרגה המשמעותית שחלה באופי ההתיישבות במקום. עד אז, במשך כתריסר שנות קיומה של הישיבה, היו הבחורים והאברכים מקיימים את סדרי הלימוד בחומש, ובערב יורדים למגורים בשבי שומרון – מי לפנימיות ומי לבית עם האישה והילדים. ניסיונות להישאר במקום במשך כל שעות היממה ברציפות כשלו פעם אחר פעם בשל הקשיים הלוגיסטיים והכלכליים. החבורה של שיעור א' מלפני שנתיים ביקשה לעלות קומה. דיוני הכנה רבים ולבטים לא קלים הקדימו את יציאת ההחלטה לפועל: "לפני כן, בכל בוקר כשהיינו עולים לישיבה היה סימן שאלה מה נשאר פה. האם הערבים שרפו או גנבו ציוד בלילה, האם האוהל שאנחנו לומדים בו נשאר. כל פעם היה צריך לארוז ספרים וציוד משבי שומרון ולזכור לקחת אותו בחזרה, ואם שכחת – אבוד לך", מסביר יהודה. "הבנו שאם אנחנו לא פה כל הזמן, אז כל פעם מחדש יש ספק".

החבורה הצעירה החליטה לעבור למצב של ישיבה בחומש 24/7, על כל המחירים שנגזרים מכך: הבחורים אחראים לתפעל נוכחות במקום כל הזמן, ואין יציאה של כולם יחד לשבתות, לחופשות בין הזמנים או לחגים. "הבחורים המבוגרים צחקו עלינו שאין סיכוי. הם עשו פעם ניסוי כזה וברחו אחרי חודש", הוא משחזר, "זו מחויבות משוגעת. צריך גם למצוא שמירה לכל יום, שזה בכלל לא פשוט". תחילה הייתה נוכחות קבועה מדי שבת, לאחר מכן נקבע תאריך שממנו תתחיל נוכחות רצופה, ומאז כבר שנתיים אין רגע שבו אין יהודי בחומש. פנימיות נבנו על ההר, כולל מקלחות, חדר אוכל ובהמשך גם בית מדרש. כל אלה, אגב, הספיקו מאז להיהרס ולהיבנות מחדש. בבין הזמנים מתחלקים הבחורים בתורנות נוכחות במקום. בתחילה נחגגה חצי שנה, ולאחר מכן שנה שבה הצליחה הישיבה לעמוד ביעד. "היום זה כבר שנתיים ככה, ובישיבה לא מציינים את זה במיוחד. שיעור א' וב' בישיבה נכנסו לתוך המציאות הזאת. זה מובן להם מאליו", מסכם יהודה.

השלב הבא של אותה חבורה, שחלק מתלמידיה נישאו בינתיים, היה להמשיך את הנוכחות מבחורים לאברכים בעלי משפחות. כאן הלבטים היו קשים יותר. "זה היה חלום שאפילו לא העזו לחלום אותו מרוב שזה הזוי", מחייך יהודה. "בתור בחור, אתה נמצא פה בתנאים שלפעמים אין מים חמים או שאין מקלחת כי הרסו אותה, אתה מתקלח בבורות. לפעמים אפילו אין אוכל, ואז אתה פשוט מאוד לא אוכל. הייתה תקופה שנגמר החשמל ולמדנו לאור נרות חנוכה. אז לחיות ככה כבחור זה סבבה, אבל למשפחה זה כבר הזוי. אם יהרסו למשפחה את הבית, היא לא תוכל להישאר לישון בחוץ כמו הבחורים". אבל שוב התגברה החבורה על החששות והלבטים, ובתקופת בין הזמנים האחרון של חודש ניסן עלו בהדרגה שלוש משפחות מאברכי הישיבה להקים את ביתן בחומש, שתיים מהן כבר עם ילדים קטנים. התנאים, כאמור, לא מהמשופרים, במיוחד כאשר יש לבנות את ההריסות בכל פעם מחדש, ובתקופות שבין לבין המגורים הם באוהל זמני שבו יש לחתולים המקומיים נגישות גבוהה למצבורי המזון. כיום גרה משפחה אחת באוהל זמני משופר, האחרת במבנה לוחות עץ גולמי למדי עם מקרר שעובד לפי היכולת, והשלישית במבנה עץ מסודר יותר, עם סלון־מטבח ואפילו פינת חי קטנה בחצר.

לא רק אלול

כשעמיחי בן פזי היה נער צעיר, שנים ספורות אחרי שגורש מהבית בכפר דרום, הוא היה פוגש צעירים בני גילו בטרמפיאדות שאליהן נקלע. "גוש קטיף?" הם קימטו את המצח וניסו להיזכר כשהחל לדבר איתם על הנושא, "מה זה? אולי זה שם של זמירון?". "אחרי הגירוש הרגשתי שיש ריק מאוד גדול בנושא הזה", הוא אומר כיום, כשהוא בן 26, נשוי ואב לשלושה, אברך שמאחוריו כבר שמונה שנים בישיבת חומש. "ילדים בגילי לא ידעו כבר אז מה זה גוש קטיף. כולם המשיכו הלאה, זה לא היה נושא. היום קל וחומר שזה עוד יותר ככה. הרגשתי שיש רק מקום אחד שמוכן לשים את הדברים על השולחן, להגיד שהיה פה עוול. מבחינתי זו החזרה בתשובה הטבעית שלי על כל מה שהיה".

בן פזי הגיע עם משפחתו מקדומים לכפר דרום והוא ילד בן שמונה. כשלוש שנים עשה בכפר, וימי המאבק ברוח כפר דרום חרותים בתודעתו היטב. "במידה מסוימת זה גם מה שהביא אותי לחומש. כמו בחומש של היום, גם בכפר דרום היו מצד אחד ריאליים, ידעו שיש פינוי וזה משהו שעומד לקרות, אבל יחד עם זה אנחנו נעשה הכול ולא ניתן לזה לקרות. מקום שמצד אחד מאוד ריאלי, ומצד שני מוכן לדפוק את הראש בקיר גם במקום שלכאורה אין סיכוי, כי אנחנו נלחמים על נפשנו".

יום הגירוש תפס את משפחת בן פזי בחגיגת יום הולדת שנה לבת הקטנה בבית בכפר דרום. עמיחי זוכר את עצמו, ילד בן עשר, נאחז בספה בכל כוחו. "אני זוכר שאני נתפס ככה בספה, לא מוכן שאף אחד יצליח לקחת אותי משם. משכו אותי עוד ועוד ואני לא מוותר. באיזשהו מקום אני מרגיש ככה עד היום. בסוף הצליחו והעלו אותי לאוטובוס. אני זוכר שעליתי לאוטובוס ואז פשוט התיישבתי, הרגשתי שהכול נגמר. אחי לעומת זאת המשיך להילחם גם באוטובוס. הרגע הזה מלווה אותי מאז במשך שנים, התחושה מהאוטובוס שבעצם זה לא נגמר. זה משהו שילווה אותי לכל החיים, אני עובד על זה, זו המשימה שלי. חשבתם שתשימו אותי באוטובוס וזה ייגמר? אז לא, אני ממשיך ומנסה לחזור. יש לי משימה והיא נמשכת".

כאשר החלו העליות לחומש, ובהמשך התקיימו גם שבתות במקום, בן פזי מצא שם את מקומו באופן טבעי כהמשך ישיר לרגשות שתיאר. כשהגיע לשלב בחירת הישיבה, השיקולים הרציונליים הנחו אותו לבחור בבית מדרש מסודר יותר, אבל משהו שמעל לכל השיקולים השכליים משך אותו ללמוד בחומש. "הרגשתי שזו השליחות שלי. אם הייתי שוקל רק בשכל אולי לא הייתי מגיע לכאן. אבל ידעתי מעבר לכל דבר שזה מהלך שאני רוצה להיות חלק ממנו, כמשימת המשך מהגירוש".

אחוזים נכבדים מהקרדיט למפעל הנחוש, העיקש ולא פחות מכך קיים מעל לכל היגיון, המכונה ישיבת חומש, שייכים למי שעומד בראשה מאז היווסדה, הרב אלישמע כהן. בוגר מרכז הרב ברמ"ח איבריו, ממקימי היישוב חרשה בבנימין, שבמשך שנים נסע מדי יום ממנו לחומש. לפני שנים אחדות עבר לשבי שומרון והוא מתגורר עם קהילת הישיבה. "הבדיחה המפורסמת פה אומרת שבהתחלה כל מי שהיה מגיע לישיבה היה אומר: אני מגיע רק לאלול", הוא מחייך, "לא הצליחו לראות היגיון בהישארות מעבר לחודש אחד כאן. אם נשרוד את אלול - נמשיך. כל מי שהגיע לפה לא האמין שהדבר הזה יכול לקרות. לא יכולנו לצפות את זה. אבל אנשים הגיעו ופשוט נדבקו למקום, לעשייה, לדבקות במטרה".

את זמן אלול הקרוב יפתחו בישיבה לא חבורת שורדים מהוססת אלא בית מדרש שכולל בין 25 ל־30 בחורים, יותר ממניין אברכים וקבוצת לומדים נוספת שמגיעה ללימוד חלקי בשילוב עם עבודה. "בסך הכול ביומיום יש פה בין 30 ל־40 לומדים קבועים, וקהילת ישיבת חומש בשבי שומרון מונה כ־25 משפחות".

ההגדרה שנותן הרב כהן לרוחה המיוחדת של הישיבה היא "יישוב הדעת": "אנשים פה מאוד מכווני מטרה. יש לנו הרבה דיונים על מציאת האיזון העדין. צריך פה הרבה עקשנות כי חוטפים לא מעט כשמנסים לפנות אותנו, או בעיות עם ערבים וכו'. אבל אנשים לא מתערבבים בכל הנושא של המכות והמאבק כל הזמן. יעיפו אותנו? נחזור. אם נתמלא כל פעם בעצבים ומלחמות לא נצלח את ההישרדות המטורפת שנדרשת כדי להחזיק את המקום. ואנחנו לא רק שורדים – בתוך זה אנחנו אפילו מתקדמים", הוא מכוון אל משפחות האברכים שהפכו לתושבי המקום. "מה שחורז הכול זה שיש פה לימוד תורה. זה הבית היציב פה, לא הקירות. ממילא אנחנו עומדים בכל הטלטלות החיצוניות, והחלום לאט לאט הולך ומתגשם".

ביציאה מחומש, כשמאחורינו מהדהד קול שיעור ההלכה בבית המדרש המוצל, מציצה אלינו פתאום גפן עמוסת אשכולות ירקרקים. 16 שנים היא ממתינה פה לבעלי הבית שישובו ויקטפו את פריה. קינתו של ירמיה "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה" מולידה מול המראה הזה זיק של תקווה: הנה, כאן יש כבר ענבים בגפן, ובעקבותיה יזכו וישובו גם הבנים לגבולם.

Hagitr72@gmail.com