האגדה של "אגדת חורבן"

מהו הלקח המעשי לדיון על שאלת מלחמת האחים כגורם לחורבן?

ד"ר יוסי לונדין , ז' באב תשפ"א

האגדה של "אגדת חורבן"-ערוץ 7
ד"ר יוסי לונדין
צילום: ללא קרדיט

כרבים אחרים זכיתי השבוע לצפות בסרט "אגדת חורבן".

מדובר לכל הדעות ביצירה אומנותית מדהימה הממחישה את עוצמת הימים הנוראים של חורבן בית שני בעוצמה שלא הכרנו, והדממה המוחלטת שבה יצא הקהל הרב מהאולם עם סיום ההקרנה, כאשר כל אחד שרוי במחשבות וברשמים תעיד על כך יותר מכל.

יוצרי הסרט עמלו קשות כדי לתאר את ירושלים והמקדש בימיהם האחרונים, ובניגוד לכל הציפיות מהטיפול הישראלי המקובל בסוגיית המרד הגדול, הצליחו היוצרים ליצור "דמויות עגולות" ומורכבות, והשאירו אף מקום לתחושות של אהדה והערצה אפילו כלפי הקנאים לוחמי ירושלים.

אולם, במחשבה שנייה, הסרט ומסריו ברורים למדי. רבן בן זכאי מופיע כדמות האולטימטיבית של הרב החרדי הגלותי הטוען שלעולם אסור להלחם אלא להתפלל (וכמובן צודק) בית המקדש הוא תחילה סוג של מסד לשחיתות אדירה (שכנראה הייתה, לא בטוח האם בממדים המתוארים) ולאחר מכן מקום של פנאטים המאמינים כי אם יקריבו קרבנות עד הסוף המר יוושעו, וכמובן מלחמות האחים בין הקיצוניים, הקיצוניים יותר והקיצוניים עוד יותר, שהלקח המשתמע מהם הוא שהיה צריך להשמע לכהן הגדול החכם (והמושחת) שמלכתחילה הזהיר שלא לפגוע ברומי. הלקח העכשווי הפוליטי ברור מאליו ואפילו כבר די נדוש: וזהירות מהרפתקאות פוליטיות פזיזות מול אימפריות ורתיעה בכל מחיר ממחלוקות, מלחמות אחים ושנאת חינם.

במבט היסטורי שאלת ההתמודדות מול אימפריות הינה שאלה מרתקת. בהיסטוריה היהודית חווינו הצלחות לא רעות בהתמודדות מול כוחות אדירים שדחקו אותנו אל הקיר ויצאנו נגדם עם כל הסיכון, כמו במקרים של המצרים, יבין מלך חצור, סנחריב, היוונים הבריטים והסובייטים. ההתמודדות הייתה פחות מוצלחת במקרים של הבבלים והרומאים. האם הלקח הוא חנוכה או תשעה באב? התמודדות מול אימפריה בשעת הצורך עם כל הסיכון, או "תעלא בעידניה סגיד ליה"-השתחווה לרשע בשעה שהשעה משחקת לו, כפי שמצוטטים דברי רבן בן זכאי בסרט? מה הלקח הנכון?

שאלת שנאת החינם ומלחמת האחים מורכבת יותר. מלחמות אחים היו לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי מימי השופטים דרך מלכויות יהודה וישראל וכלה בחשמונאים שטבחו בלי רחמים באחיהם המתיוונים ואנו אוכלים לכבודם סופגניות. גם בדורות האחרונים החסידים והמתנגדים הסגירו זה את זה לרוסים, הדרדעים וומתנגדיהם בתימן הלשינו חופשי איש על רעהו לשלטונות המוסלמים וניסו למנוע מעמיתיהם לעלות לארץ, בגטו ורשא אי"ל ואצ"י סירבו להלחם יחדיו, אלטלנה הוטבעה במצולות ובקיבוצים זוגות התגרשו סביב שאלת הנאמנות לסטלין או לבן גוריון. בדורנו זכינו להיות אולי הדור הראשון בתולדות ישראל, שלמעט כמה אנרכיסטים משמאל ומימין והמקרה הנורא של רצח רבין, העימותים הפנימיים שלנו, עם כל אי הנעימות שבהם, מתמצים בדרך כלל בלייקים ובציוצים.

האם ויכוחים, מחלוקות ושנאה פנימית הם רצויים? בוודאי שלא. האם נודה להקב"ה על תבונתו של מנחם בגין שהכריז בעצם ימי הסזון "מלחמת אחים לעולם לא"? בוודאי, אולם לטעון כי הלקח המרכזי מימי החורבן הוא להמנע מקיצוניות ולהגיע לפשרה בכל מחיר? העובדות מראות אחרת. היו דורות שהמחלוקת הכתה בהם ללא רחם ותרמה לתבוסתם, היו כאלו שהיו מאוחדים ככל הנראה לחלוטין (כמו בימי בר כוכבא ורבי עקיבא) ולא עלה בידם, והיו כאלו שניהלו מלחמות אחים אכזריות כפנחס הכהן ומתתיהו איש מודיעין ונחשבים כגיבורי האומה.

ומהו הלקח המעשי לדיון על שאלת מלחמת האחים כגורם לחורבן? מלבד שאלת האמת ההיסטורית האם נעריץ את בר גיורא ויוחנן מגוש חלב או נעריך יותר את הבוגדים בעמם כברניקי ויוספוס, דרישת "אהבת החינם" והיציאה כנגד "שורפי האסמים"(שהם תמיד כידוע מהצד השני) הינה פעמים רבות מסווה להשתקה, למציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר, לויתור על כל אפשרות לערער על האקסיומות הקיימות ומכאן הדרך לעריצות נוסח הPC שבמסגרתו כל מחלוקת ומילה לא מנומסת הינה בגדר עבירה פלילית, קצרה ביותר. איש מאיתנו לא מבקש לשוב לימים בהם הייתה חרב איש באחיו והכרעה דרך קלפי מוצלחת בהרבה מאשר דרך החרב, אולם מכאן ועד לתלות את החורבן רק במחלוקות פנימיות (שדברי חזל עליהם אינם ברורים דיים והמקור המרכזי להם הוא דבריו האינטרסנטיים של יוספוס) הדרך עוד ארוכה.

מהם אם כן לקחי החורבן ?

קודם כל ללמוד היסטוריה (זה גם מפרנס כל מיני כותבים ומרצים), זה אף פעם לא מזיק, להטיל ספק בכל תיאוריה היסטורית שיודעת להסביר הכל בפשטות ובמסקנותיה זה עוד יותר לא מזיק, ובעיקר לשאוף לשמור על כל דברי תורת ה', לזכור שכל דור שלא נבנה המקדש בימיו כאילו חרב בימיו, להנכיח ולתקן את כל הדברים הרבים בכל התחומים שבגינם חרבה ירושלים (כמתואר במסכת שבת קיט) ולא להסתפק במדרש על שנאת חינם, לעשות משפט, לאהוב חסד ולהצניע לכת עם אלוקיך-זה בוודאי אמור להועיל, למנוע חורבנות ולבנות מקדש

שנזכה לסרט המרגש האמיתי של הבניין מתוך החורבן.