לפני 19 שנה הייתי מאושפז עם מחלה לא ברורה, באשפוז שנמשך קרוב לחודשיים, המון בדיקות מכל הסוגים, שמטרתן הראשונית היא לשלול אפשרויות.
באותם ימים ד"ר שרון היתה מתמחה ברפואה פנימית, ללא עבודה קבועה, אך עשתה תורנויות במידת הצורך כדי להבטיח התמחות במחלקה עם פרופסור שהעדיפה.
הרבה תורנויות נפלו על סוף שבוע כאשר ביה"ח כמעט מושבת, ואני פטפטן לא קטן וכך יצא לנו לדבר לא מעט במשמרת הלילה.
באחת הבדיקות שנעשו לי, כואבת במיוחד למרות הרדמה מקומית, צפתה גם ד"ר שרון. כאשר שכבתי על הבטן והתפתלתי מכאב, הרגשתי פתאום לחיצת יד מחזקת, שהיתה לי באותו הרגע כמו מים לצמא.
לא ראיתי של מי היד, ורק לאחר הסיום, היא באה וללא מלה לחצה שוב את ידי, ואז גיליתי שהיתה זו היא. רגע של חסד אותו איני שוכח גם היום כאשר היא חוטפת מאחרים הצלפות מקלדת. לא מניח שהיא זוכרת, אבל - תודה.