למלא את החלל בשמיטה

את חלל החורבן לא נצליח למלא עד לבניין הפיזי של בית המקדש, אך בינתיים נוכל להתחזק במצוות השמיטה שנוגעת לכל אחד באשר הוא שם. לא נברח מהמצווה אל יבול נוכרי.

הרבנית יהודית אפרתי , י"ב באב תשפ"א

למלא את החלל בשמיטה           -ערוץ 7
הרבנית יהודית אפרתי
צילום: באדיבות המצולמת

ט' באב נדמה כקו פרשת המים. כל היום כולו מלא בכמיהה עזה - שקיימת באופן מסויים בכל אחד מימות השנה - אבל ביום הזה הכמיהה מגיעה לדרגת רתיחה.

המיקוד של ט' באב בחורבן ובחלל שנשאר בהעדרו, מביאים את הציפייה לבניית בית המקדש לממשית.
יש באוויר תחושה שכל תכנון לימים השמחים שמגיעים מיד לאחר הצום הינו בערבון מוגבל - התכנית תתממש רק אם לא נהיה בעיצומה של עליה המונית לירושלים לחזות בפלא של בניין בית תפארתנו.

הימים שלאחר הצום תופסים את עם ישראל כבר אלפיים שנה עם חלל גדול שאינו יכול להתמלא ושמשליך על כל מימדי החיים. טרדות היומיום שמגיעות אחר כך מסיחים את הדעת מהמהות שחסרה, אך בואו ננסה לתפוס את הרגע שבו החלל עודנו מוחשי ונעמיק בו על מנת להתקרב עוד קצת למילויו.

בפעם הקודמת שהיתה התארגנות עממית לבניית בית מקדשנו, היא היתה ממש בסמיכות לחורבן הברוטאלי של הבבלים- ליתר דיוק - 70 שנה אחר כך.

שבעים השנים האלה הינם לפי דברי ירמיהו כפרה על כל שנות השמיטה שעם ישראל לא שמר: "למלאת דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השנה שבתה למלאת שבעים שנה" הקשר בין עם ישראל לאדמות ארץ ישראל אינו קשר פשוט אלא קשר שהפרתו משליכה על המציאות באופן ישיר, הקשר הזה הינו סוג של תנאי לישיבה בארץ ישראל.

בהתבוננות בפסוקים המתארים את מצוות השמיטה בתורה ניתן לראות שהם מנוסחים בלשון יחיד. יש לברר מהו העומק שטמון בכך.

לפי הגר''א, כשהתורה משתמשת בלשון יחיד, כוונתה לפנות לכלל האומה - לדוגמא - "ויחן שם ישראל נגד ההר". פסוקי השמיטה מנוסחים בלשון יחיד על מנת להדגיש את המימד הכללי - הלאומי של המצווה.

מי שיזם את שיבת ציון ואת בניית בית המקדש השני היה כורש מלך פרס. הכרזתו מצוטטת בשני מקומות בתנ''ך, בפתיחת ספר עזרא ובחתימת התנ''ך בספר דברי הימים.

אחי הסב את תשומת ליבי לכך שההכרזה עצמה מובאת במלואה בתחילת ספר עזרא ובספר דברי הימים היא מובאת באופן חלקי - עזרא, שכתב את שני הספרים, בחר לסיים את התנ''ך באמצע נוסח הכרזת כורש - במילה העוצמתית "ויעל" - מילה המדגישה את המימד הכללי שמאפיין את עניינה הייחודי של ארץ ישראל.

שנת השמיטה הממשמשת ובאה הינה הזדמנות של כל אחד ואחד מאיתנו להתחבר באופן פרטי ועל ידי כך באופן כללי לארץ ישראל.

את חלל החורבן לא נצליח למלא עד לבניין הפיזי של בית המקדש, אך בינתיים נוכל להתחזק במצוות השמיטה שנוגעת לכל אחד באשר הוא שם. לא נברח מהמצווה אל יבול נוכרי. נתעסק איתה ונעמיק בה ונראה כיצד כל אחד יוכל לקיים אותה כצעד נוסף בגאולה הבאה עלינו לטובה על פי היתר מכירה שנהג בו הרב קוק זצ''ל או הסומכים על אוצר בית דין.