לגופו של עניין

בעיית דימוי הגוף השלילי רודפת אחוזים גבוהים מדי מקרב ציבור הנשים והנערות, והיא רק מחריפה בעידן האינסטגרם והפילטרים. כמה טיפים שיזכירו לנו ולבנותינו שיש גם מהות בתוך העטיפה החיצונית

איה קרמרמן , י"ג באב תשפ"א

לגופו של עניין-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: דניאל רצאבי

אם הייתי מבקשת ממך לעמוד מול הראי ולהגיד בקול מה את רואה ומה את חווה, מה היית אומרת? איך היית מרגישה? האם היית מעזה לומר את מחשבותייך בקול רם? האם את שמחה במראה שלך? האם את אוהבת את מה שאת רואה במראה, או לפחות משלימה עם הדמות שמשתקפת בה? האם את מכבדת את משכן הנשמה שלך? יש מצב שאת שונאת אותה, את זו שנראית בול את, אבל רחוקה שנות אור מאיך שאת משתוקקת להיראות?

מגפה של שנאה עצמית

אני פוגשת את השאלות הקשות האלה השכם והערב במיילים, במפגשים פנים מול פנים, בהרצאות לנערות ולנשים. בקיצור, בכל מקום. הסוגיה הזאת תופסת חלק מרכזי בהרצאות שלי, אבל חשבתי שאם אכתוב עליה כשעל קוראיי נמנים גם גברים רבים אני עלולה לעורר מבוכה קלה. אבל אז צפיתי בסרט שיצרה פאולה רוזנברג. פאולה, גילוי נאות, חברתי מימי ההנחיה המשותפת שלנו בבייק אוף, עוסקת כבר שנים בנושא דימוי הגוף. בתמצות, דימוי גוף הוא איך שאנחנו מרגישים וחווים את איך שאנחנו נראים. בנוסף לכך זה איך שאנחנו חושבים ומאמינים שאחרים תופסים את המראה שלנו. ייתכן שחלקכן יבטל את חשיבות הנושא וחבל, כי דימוי גוף הוא חלק חשוב באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. כשהוא תקין הכול בסדר, אבל רובנו לא רק לא מרוצות מהמראה שלנו אלא בעלות תפיסת גוף שלילית. אם תכניסו לחדר אחד אלפי נשים ותשאלו מי מאושרת ושמחה באיך שהיא נראית, תבינו. אנחנו הנשים סובלות ממגפה של שנאה עצמית וחוסר קבלה של חלק אינהרנטי בחיינו. רוב הנשים חוות תחושות על הסקאלה שבין צער לסלידה ממה שהן רואות במראה.

נראה לכם שהגזמתי? הנה מעט נתונים יבשים. לפי מחקר שנעשה בארצות הברית, כ־91 אחוזים מהנשים סובלות מדימוי גוף שלילי. 40 אחוזים מודות שהן שוקלות או ישקלו לבצע ניתוחים פלסטיים בעתיד הקרוב או הרחוק. חושבים שאלה צרות של אמריקאים? במדינת ישראל בשנת 2018 גלגל שוק ההזרקות כ־400 מיליון שקלים. ב־2019 התבצעו בישראל כחצי מיליון הליכים אסתטיים, מתוכם 67 אלף ניתוחים פלסטיים אלקטיביים. תוסיפו לזה את שוק הדיאטות העולמי, את תחום הקוסמטיקה וצבעי השיער ואת עולם מחטבי הגוף ותקבלו תעשיית "יופי" שמגלגלת מיליארדים רבים בשנה בכך שהיא מנגנת לנו כל היום על כמה אנחנו, ובכן, לא יפות מספיק ולא רזות דיינו. שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי דבר וחצי דבר נגד ניתוחים אסתטיים. שכל אחת תעשה מה שהיא מרגישה לנכון. אבל עם זאת אני חושבת שהגיע הזמן שנפתח את הפצע ונדבר בגלוי שלא יכול להיות שרבות כל כך מאיתנו מתבאסות בגלל איך שהן נראות ואפילו שונאות את הגוף שלהן.

גדלתי בעולם ששפט את המראה שלי ואת הגוף שלי מגיל צעיר מאוד. כרקדנית הגוף שלי נשפט כחזק או חלש, גמיש או מאובן, רזה או שמן. זה לא שינה כלל אם הגעתי לקצה גבול היכולת הפיזית שלי, אם הדלקות החוזרות ונשנות בגידים השאירו בי חותם לשנים או אם הברכיים שלי לא עמדו בנטל כשלא קיבלו את מנת שקיות הקרח בסוף היום. הגוף היה כלי עבודה. רמות השומן נמדדו בדבקות על ידי טובי המומחים. התפקידים המרכזיים ניתנו לרזות ולשדופות, לא רק לחזקות ולכישרוניות. אלה היו ימים שבהם מורים השתמשו במונחים "פרות", "בטטות" ושאר ירקות. החוסר בהשגחה הורית וחוסר הידע על תזונה נכונה, או על הנזק מתזונה לקויה, הובילו חברות שלי להרעבה עצמית, לאנורקסיה, לבולימיה ולשנאת הגוף.

השם הציל אותי, וברגע של התפכחות החלטתי שהמטרה כבר לא מקדשת את האמצעים. מצאתי את עצמי עם נערות מתבגרות מכל העולם, מתגודדות נטולות השגחה בדירה ברובע מרכזי של פריז. המדד היחיד שהיה חשוב הוא המשקל והיקפי הגוף. לכל מקום שאליו הלכנו עמדו "אנשי מקצוע" ומדדו את גופנו בסרט מדידה. את ימינו בילינו בריצה בין אודישנים, שבהם נאמר לנו שאנחנו לא מספיק יפות, גבוהות, רזות או בעלות עיניים כחולות. בעיקר לא מספיק. לא משנה מה, תחליטי את. והבנות החליטו: אם אין לי שליטה על הגובה שלי או על צבע העיניים, לפחות יש לי שליטה על המשקל. שוב הפרעות אכילה ודימוי עצמי שלילי היו שיח פתוח ומקובל.

גם הדוגמניות לא מרוצות

אם עד כאן לא הצלחתי לשכנע אתכם בנוגע לעומק התופעה, אז קבלו את האבחנה הבאה. מכירים את הדוגמניות האלה שאנחנו חושבים שהן בטח מאושרות ולו רק בגלל שהן נכנסות לבגדים במידה 36 ונשאר עודף? מכירות את אלו שאנחנו מקנאות בהן בסתר ובגלוי כשהתמונות המושלמות שלהן עולות לנו בפיד? אז דעו לכן: מעולם לא פגשתי דוגמנית שעפה על איך שהיא נראית. אין אחת שלא מסננת "כמה השמנתי", "הבגד לא יושב עליי טוב", "אני נראית שמנה בחצאית הזאת". אם נשאל אותן את השאלות שבהן פתחתי את הטור, רובן המכריע יעמדו לצידנו, בצד המתוסכל של המתרס. איך זה ייתכן? תשאלו את הדוגמנית המפורסמת בעולם, זו שמיליוני נשים מקללות או מתפללות להיראות כמוה. אחרי שנים של הכחשות, לאחרונה היא הודתה שהרגישה חסרת ביטחון וחסרת שביעות רצון מהמראה שלה והלכה לעשות ניתוח פלסטי. עדיין חושבים שאין מגפה של שנאת חינם?

אם לצטט את חנן בן ארי, "אני מתפלל על הילדים שלי שלא יירשו את השריטות שלי", אני מתפללת שאצליח לשנות את הדיסקט, בחיי ובחיי ילדיי. אז הנה כמה עצות שהכי קשה ליישם, כי בואו נאמר את האמת, אנחנו מעטים מול רבים, חלשים ביד גיבורים ובעלי ממון. אנחנו לא יכולים לצפות מאלו שמרווחים מדימוי הגוף השלילי שלנו לשנות את דרכם. זה תלוי בנו. פסיעה אחר פסיעה.

1. לרשתות החברתיות יש כוח עצום. הן מעמידות בפנינו סטנדרטיים בלתי אפשריים והן מכתיבות מגמות, אופנות וטרנדים שבנות התמותה שאנחנו לעולם לא נוכל להם. כל אם יהודייה שבתה משוטטת ברחבי הרשתות צריכה להיות עם אלף עיניים פקוחות. להציץ ולהבין למה הבת שלה חשופה. לדבר בגלוי על מחשבות, תהיות ולבטים. ילדה צעירה לא יכולה להתמודד עם השאלה "למה אני לא כזאת?!". עם כל זאת, אני שבה לסוף הסרט של פאולה. המשפט האחרון שנאמר בו הוא "הבית הוא העיקר". אז תשנו את השיח הביתי. אין דיאטה, יש אורח חיים בריא. אין גוף רזה או גוף שמן, יש גוף בריא וחזק. בשנה האחרונה כולנו למדנו כמה חשובה הבריאות, זו הזדמנות מעולה לאמץ את הקו הזה. אין מקום לדיון משפחתי ופומבי על "הילד המלא" או על "הילד שמן". כל דיון כזה נצרב לנצח בליבו ובתודעתו. הנערה שמזמן רזתה לעולם תישאר השמנה המשפחתית. ומה לעשות, הכי חשוב, אמא שלא עומדת מול המראה וטוענת שהיא שמנה מדי, נמוכה מדי או מקומטת מדי.

2. טריק נפלא של פאולה: החליפו את האנשים שאתם עוקבים אחריהם ברשתות. מחקרים מראים באופן חד־משמעי שנשים שעוקבות אחרי נשים כחושות יחושו דימוי גוף שלילי. תאמינו או לא, יש נשים שאשכרה נראות כמו נשים אמיתיות ולא כמו ברביות. אז תפסיקי לעקוב אחרי נשים שמפלטרות את עצמן לדעת.

3. הפסיקי לפלטר את עצמך. להיות רזה, נטולת קמטים ובעלת עיני תכלת ביקום מקביל זה לא בריא לך ולאף אחת.

4. אל תסכימו להיות חלק משיח בנושא המשקל. "וואו, כמה רזית", "כמה השמנתי". זה לא רק מיותר אלא גם פולשני. באיזה שלב של השיחה את אמורה להרגיש טוב עם עצמך? ולמי בדיוק יש את הזכות להעיר לך שרזית או השמנת? (כמה עבודת המידות אני צריכה לעשות כשנשים שאני לא מכירה באות אליי אחרי הרצאה ואומרות לי שאני נראית עייפה. וואו, תודה לכן).

5. כשאת נפגשת עם חברה - תחמיאי לה. לא על המראה. הפלא ופלא, יש עוד נושאים בעולם.

6. הפסיקו לייחס אושר למשקל ולמראה הגוף. נשים מלאות אינן בהכרח עצובות או בדיכאון, לא באופן כללי ולא בגלל המשקל העודף. הפתעה הפתעה, אבל נשים רזות לא מאושרות רק בזכות משקל הנוצה שלהן. תחשבו מה המסר הקלוקל הזה אומר לילדות שלנו ולילדות שבתוכנו.

רבי נחמן אומר: מסיפורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה איך היא אוחזת כעת. ואני תוהה: אם מה שנשים מדברות עליו הם דיאטה, משקל, בוטוקס וניתוחים פלסטיים, מה זה בדיוק אומר על מצב השכינה?

לתגובות: ayakremerman@gmail.com