ויצא יעקבי

אז החלטנו לבחור. ואנחנו מתרגשים לעבור ועצובים לעזוב. לוד הייתה טובה אלינו, הגענו כזוג פלוס תינוק ואנחנו עוזבים עם ארבעה ילדים בלי עין הרע ועם הרבה הכרת הטוב למקום הברכה.

יאיר יעקבי , י"ג באב תשפ"א

ויצא יעקבי-ערוץ 7
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

הקיץ כבר נותן בראש, וכמו הרבה אנשים בארץ גם אנחנו מה שנקרא על ארגזים. רוצה לומר אנחנו עוברים דירה, לא מחליפים לריצוף פחות פרקטי. הצרה היא שאנחנו גרים כיום בלוד, עיר שהייתה לנו לבית כמעט שמונה שנים. למה זו בעיה? זו בעיה כי אנחנו עוזבים את לוד לחלוטין, ומבחינה טרמינולוגית, אי אפשר כיום פשוט לעזוב את לוד, אפשר רק לנטוש אותה. כך לפחות מיידעים אותי השכנים.

ובאמת, למרות שהפור נפל כמה חודשים לפני הפרעות, ברור היה לי שמרגע שהן התחילו הנרטיב של המעבר שלי כבר לא בידי ודמותי כמפקיר עיר בעת צרתה תיצרב בתודעה הלודאית לנצח. וצריך לומר שזה אכן קצת לא נעים.

כשהגענו ללוד לפני שמונה שנים, אחרי שנת נישואין ראשונה במושב חמד הזכור לטוב, עשינו זאת כמובן מתוך אידיאל. אידיאל כלכלי. בלוד מצאנו עיר במיקום מצוין שאפשר לשכור בה דירה במחיר שבמקומות אחרים אפשר לשכור רק כוך קטן שבו התקרה נמוכה יותר מממוצע הגובה של שחקני בני סכנין, שזה הגובה הנמוך ביותר של קבוצה באירופה. במקום השני זה ברצלונה אגב, אבל אני סוטה מהנושא.

בקיצור, לא הגענו מתוך מחשבה שאנחנו מייהדים את העיר או תורמים לחיזוק הנוכחות הציונית בה. וצריך לומר שזו נקודה לזכות הגרעין התורני, שהביא למצב שאנשים באים לגור בלוד סתם כדי לגור בה, כמו בכל מקום אחר. ואין הצלחה גדולה מזו.

אבל האידיאל הכלכלי הפך בחודשים האחרונים, אומנם באונס, לאידיאל אמיתי. המאורעות המחרידים שהיו מנת חלקם של תושבי לוד היהודים, כמו גם בערים מעורבות אחרות, הפכו אותנו לאידיאליסטים בעל כורחנו. כשהתחיל הבלגן החלטנו להישאר כמה שנוכל וסחבק אפילו מצא את עצמו בתפקיד תצפיתן מתוך רצון לשאת בעול והבנה שזה מניב לייקים קלים מאוד.

וכעת אנחנו עוזבים את העיר כשבשטח חששות אמיתיים בנוגע להמשך החיים המשותפים והשקט שזכאים לו האנשים הללו, שבסך הכול באו לגור בנחת במקום שבו משלמים מחיר סביר על תקרה בגובה של שחקני בורוסיה דורטמונד.

בכל מקרה, כשהודעתי לשכנים שאנחנו עוזבים ציפיתי למטר של תחנונים והפצרות שנחשוב מחדש ואולי נתחרט, אבל עושה רושם שיציאתו של יעקביני לא עושה רושם. להפך, תאוריה שמתגלגלת בבניינים הסמוכים מייחסת את ההתדרדרות במצב בעיר לנוכחות שלי ש"מביאה את המנחוס". שכנים אחרים סירבו להתרגש כי נדב נוה נשאר בשכונה וממילא "לא צריך שניים מכם". אגב, אחד מאותם שכנים הוא נדב נוה בעצמו. פלא.

ההחלטה לעזוב לא הייתה פשוטה. צריך לומר שהתוכנית מעולם לא הייתה להישאר בלוד, בעקבות רצון משותף לגור ביישוב. אני אומר רצון משותף כי הוא משותף לאשתי ולאני הפנימי שלה. אני הרי חתמתי בכתובה שאין לי אישיות משל עצמי.

שנים נמרחנו בחיפושים אחרי המקום המתאים מתוך פחד להחליט לא נכון, לשגע את הילדים ולפתוח חזית משכנתאית מול הבנק הי"ו. אבל כמו הרבה אנשים, גם אצלנו הקורונה הזיזה משהו והחלטנו לעשות מאמץ אחרון ולהיסגר על מקום.

וכן, במובן מסוים אנחנו הולכים אל הלא נודע, ואף אחד לא באמת יודע לאן הוא עובר עד שהוא עובר. אבל קראתי משהו מעניין לאחרונה בספר 'להיות אדם' של הפסיכולוג הקנדי ג'ורדן פיטרסון. ואני אומר את זה בעיקר כדי להרשים אתכם עם עומק הידע שלי והעושר הספרותי שבו אני משרה את עצמי. אבל לא רק. פיטרסון המדובר התפרסם בעקבות פולמוס שפרץ באוניברסיטה קנדית כלשהי סביב נושאי PC. הפולמוס נעשה ויראלי ופיטרסון הפך בן לילה לכוכב בינלאומי ולאחד מהוגי הדעות השמרנים החשובים בעולם.

בספר הזה, כמו בקודמו, הוא נותן עצות לחיים. אחת העצות שלכדה את תשומת ליבי הייתה בנושא הבחירה. "הבחירה הגרועה ביותר היא לא לבחור", הוא כותב. כי באמת כשאנחנו נכנסים בדלת אחת אנחנו למעשה סוגרים את האחרות. ובעולם של "היה כל מה שאתה יכול" זה נדמה לפעמים כלא נכון. כי אם אני יכול להיות כל כך הרבה דברים, או להיות מאושר בכל מיני מקומות, אז איך אפשר לבחור אחד? שלא לדבר על האפשרות שנטעה. אבל אין גרוע יותר מלא לבחור, כי אז מפסידים הכול. או איך שהוגת הדעות השמרנית סבתא שושי אומרת - "אסור לדרוך במקום, חייבים להמשיך לזוז". הספר שלה, אגב, עדיין בעבודה.

אז החלטנו לבחור. ואנחנו מתרגשים לעבור ועצובים לעזוב. לוד הייתה טובה אלינו, הגענו כזוג פלוס תינוק ואנחנו עוזבים עם ארבעה ילדים בלי עין הרע ועם הרבה הכרת הטוב למקום הברכה.

ואל תדאגו, אם חלילה יפרצו פרעות נוספות סחבק יגיע לעשות מילואים במגדל התצפית. בסך הכול זה להרים לייקים מהרצפה.

jacobi.y@gmail.com