פלטינה בעולם של פלסטלינה

הגישה הפוסטמודרנית, אשר שוללת הזדהות עם אמת מוחלטת ומתארת את האידיאות כולן כתוצר של הבניה חברתית, נתקלת בקיר של פלטינה כשהיא פוגשת את ההיסטוריה היציבה של היהדות ששמרה על ערכיה אלפי שנים בפיזור

הרב ד"ר יוסי שטמלר , י"ג באב תשפ"א

פלטינה בעולם של פלסטלינה-ערוץ 7
הרב ד"ר יוסף שטמלר
צילום: אוניברסיטת חיפה

המדרש אומר שהקב"ה הראה לאדם הראשון "דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו" (בראשית רבה כד, ב). מדוע כל דור צריך חכמים ומנהיגים משלו? משום שדור דור ואתגריו הרוחניים. ואכן אפשר לראות כיצד לאורך ההיסטוריה היהודית משתנים האתגרים הרוחניים מתקופה לתקופה וממקום למקום. כיום רובו של עם ישראל חי במדינות מערביות, ולכן האתגר הרוחני הגדול של דורנו הוא ללא ספק הפוסטמודרניזם.

הטענה הבסיסית של הפוסטמודרניזם היא שכל אמונה או ערך שאדם מחזיק בהם אינם אלא תוצר של ההבניה החברתית שבה גדל. כל אדם נולד "טאבולה ראסה", ובמהלך שנות חייו הראשונות – בתהליך הסוציאליזציה – הוא מפנים את האמונות והערכים של התרבות שבה גדל. אין ערכים מוחלטים – למרות שאנשים רבים מרגישים שהערכים שלהם כאלה – ישנה הבניה חברתית שבזכותה כל אדם דוגל בערכים מסוימים שהוחדרו למוחו מגיל אפס.

הנה דוגמה ממלחמת העולם השנייה: היפנים רצו שחייליהם יילחמו עד הסוף, ולכן שיננו להם ש"החיים קלים כנוצה אך המחויבות לקיסר כבדה כברזל". לאדם המערבי שגדל על אינדיבידואליזם פוסטמודרני המשפט הזה נשמע לא הגיוני, אבל החיילים היפנים האמינו בו באותו להט שלאדם המערבי הוא נראה מופרך. ברם, מה היה קורה אם היינו לוקחים תינוק יפני ומגדלים אותו במערב, ולוקחים תינוק מאמריקה ומגדלים אותו ביפן? הניסיון מורה שהיפני היה אוחז בעמדות אינדיבידואליסטיות ולא מבין מדוע חובתך לקיסר גדולה מערך החיים שלך, והאמריקני שעבר את שנות הסוציאליזציה שלו ביפן היה מרגיש נאמנות מוחלטת לקיסר, ולא מבין איך מישהו יכול לחשוב שהחיים הפרטיים שלו חשובים יותר.

מחוץ לזירה

הגישה שאפיינה את העולם שלפני הפוסטמודרניזם טענה שלערכים יש עוגן מוחלט, והוא נמצא בשכל, ברגש, בטבע, באידאות, בדת, בתופעות חוצות תרבויות, בערכים שהוכחו במעבדה של ההיסטוריה וכדומה. גישה זו על פי הפוסטמודרניזם היא הבל (Nonsense), שכן תרבויות שונות מחזיקות בערכים מנוגדים, ואף על פי כן כל אחת רואה בערכים שלה אמת מוחלטת. ערכים הם המצאה של החברה, ועל ידי תהליך ההבניה החברתית היא מחדירה לאנשים שגדלים בתוכה את ערכיה. הדבר נעשה בצורה כל כך מתוחכמת שהאדם משוכנע בדרך כלל שאלה הערכים שלו, אך אם היה גדל בחברה אחרת היה בטוח בזה לגבי ערכים אחרים לגמרי. האדם, אם כן, נילוש כפלסטלינה על ידי החברה שבה גדל.

הפוסטמודרניזם מציב בפני האדם המאמין אתגר חסר תקדים, שכן עד הפוסטמודרניזם התפיסה הרווחת הייתה שיש אמת מוחלטת ועלינו להוכיח שזו שאנו מחזיקים בה היא הנכונה. אם נמצא הוכחות מספיק טובות נוכל להוכיח שהערכים שלנו צודקים ולשכנע את המחזיקים בדעה המנוגדת. אפשר לדמות זאת לזירת אגרוף שבה כל דעה מתגוששת עם הדעה שכנגדה. ברם, הפוסטמודרניזם לא נכנס לזירה, כלומר לא נאבק ומתפלמס באופן ענייני עם הדעה הנגדית, אלא מושך את השטיח מתחת לרגליה. על כל טענה שננסה לטעון, הפוסטמודרניסט יאמר שהיא תוצאה של הבניה חברתית ולכן משקפת נקודת מבט מסוימת – תלוית זמן ומקום – ולעולם לא אמת מוחלטת. מרגע זה אין עוד מקום לוויכוח, מקסימום אפשר לקבל את המוטו "חיה ותן לחיות".

כאשר תפיסה זו מחלחלת לתוך עולמם של מאמינים, היא עלולה להיות הרסנית. המסורת היהודית תופסת את התורה כהתגלות אלוקית ואת מפעלם של חכמי ישראל במהלך הדורות – לפחות ברבדים המהותיים שלו – כהמשך ישיר של התגלות זו. בהתאם לכך, האמונה בתורה מן השמיים ובתוקפן האלוקי של המצוות אינה המצאה של חברה מסוימת שהצליחה להחדיר אותה לאנשיה בתהליכי הבניה חברתית אלא אמת מוחלטת שהתגלתה בהר סיני. מעתה, האם למאמין יש דרך אפקטיבית להתמודד עם התפיסה הפוסטמודרנית?

ההיסטוריה לא משקרת

הספר 'פלטינה ופלסטלינה' טוען שכן, וזאת דווקא בכלים של הפוסטמודרניזם עצמו. היהדות היא מקרה מעניין, שכן יהודים התפזרו על פני ארצות רבות וחיו במשך אלפי שנים במקומות מרוחקים מאוד זה מזה. למרות התנאים האלה נשמרה היהדות – שהיקף המצוות שבה עצום ביחס לדתות אחרות – ברמה גבוהה מאוד של דמיון בין קהילות ישראל הפזורות בכל העולם. במהלך ההיסטוריה היהודית, אם היית מגיע לכל בית כנסת בעולם – ולא משנה אם מדובר ביום חול, שבת או חג – היית משתלב היטב בתפילה, כי ההבדלים בין העדות שוליים ביותר. זאת למרות שהתפילה היהודית ארוכה במאות אחוזים מהתפילה המוסלמית והנוצרית או מתפילות של דתות המזרח. לכל היהודים ברחבי העולם היו שופר, מצה, ארבעת המינים, סוכה, תפילין, מקווה, צומות ועוד ועוד. נכון, בכל תחומי החיים הם נילושו כמו שאר האוכלוסייה שסביבם - בגדים, מאכלים, ארכיטקטורה, שפה, מנגינות וכדומה, כל אלה היו זהים לאוכלוסייה הלא יהודית שבתוכה חיו. אבל כשהדברים הגיעו להלכה, הלישה הזאת נעצרה. לכן אפשר לראות את היהדות כפלטינה בתוך עולם פלסטליני שמשתנה ללא הרף.

והנה דוגמה נוספת: הנצרות היא הדת השלטת באירופה, והאסלאם - בארצות המזרח התיכון. לפני הופעתן של דתות אלו היו תושבי האזורים הללו עובדי אלילים, אך הנצרות והאסלאם שינו את דתם. ועכשיו, ישאל הפוסטמודרניסט: מה היה קורה אם הנצרות הייתה משתלטת על ארצות המזרח והאסלאם על אירופה? מן הסתם, עובדי האלילים באירופה היו מתאסלמים ואלה בארצות המזרח היו מתנצרים. נכון שבמשך מאות שנים הנוצרים מאמינים שהאמת המוחלטת אצלם וגם המוסלמים, ועל כך נשפך דמם של מיליונים, אבל אם האסלאם היה כובש את אירופה והנצרות את ארצות המזרח, המאמינים המוסלמים היו נוצרים והנוצרים - מוסלמים. אין כאן שום דבר מהותי, הכול תוצאה של ההבניה החברתית ששלטה במקום מסוים והפכה מאות מיליונים לנוצרים או למוסלמים, בהתאם למיקום שלהם. הספר 'פלטינה ופלסטלינה' מקבל לצורך הדיון את הטענה הזאת, אבל שואל: ומה עם היהודים? הרי הם דבקו בתורתם במשך מאות שנים, גם תחת הנצרות וגם תחת האסלאם. אז אם אירופה הייתה מוסלמית וארצות המזרח נוצריות, לא נראה שליהודים זה היה משנה. הרמב"ם היה כנראה כותב את מורה נבוכים בלטינית ולא בערבית, ודון יהודה אברבנאל את 'שיחות על אהבה' בערבית ולא באיטלקית או בספרדית, אבל המהות לא הייתה משתנה. מי שנצמד לתורה ולמצוות ימצא את עצמו בכל מקום ובכל תרבות עם אותן המצוות ואותו אורח חיים שצומח מהן.

אפשר לקבל את התפיסה הפוסטמודרנית שהכול תוצר של הבניה חברתית, אך יש לשים לב שהיהדות חורגת לחלוטין מאפשרות זו. אין הבניה חברתית שפעלה בתנאים שבהם היהדות התקיימה: מפוזרת בכל העולם זעיר פה זעיר שם, ולא מרוכזת בטריטוריה רציפה; עמוסה במצוות והלכות באופן חסר תקדים לעומת כל דת או תרבות אחרת; שומרת על אחידות מופלאה של חגים, טקסטים ומצוות, וכל זאת במשך אלפי שנים. את החריגות הזאת אפשר להראות באופן היסטורי עובדתי, וזה בדיוק מה שהספר מבקש לעשות. החוזק של הטיעון ההיסטורי - להבדיל מטיעון אידאולוגי או פילוסופי - הוא שאת העובדות הגדולות של ההיסטוריה גם הפוסטמודרניסט השפוי לא יכחיש. איש, למשל, לא יקבל את הטענה שבמלחמת העולם השנייה גרמניה כבשה את ארצות הברית. באופן דומה, גם החריגות היהודית ניתנת להדגמה באופן היסטורי וזה מה שמעניק לטיעון הזה חוזק מיוחד.

ולסיום, כיצד אפשר להסביר את חריגותה של התורה על פני תרבויות אחרות? כל תרבות היא יצירה של בני אדם ולכן היא משתנה מזמן לזמן וממקום למקום, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", או בלשון אחרת של חז"ל: "הם אמרו והם אמרו". התורה, לעומת זאת, בבסיסה, איננה יצירה אנושית כי אם אלוקית. משום כך ברבדיה המהותיים הלישה הפלסטלינית שהיא מנת חלקה של כל יצירה אנושית לא פועלת עליה. רעיון זה, שבספר 'פלטינה ופלסטלינה' תמצאו מקורות מגוונים אודותיו, מודגם היטב בהיסטוריה של עם ישראל.

הרב ד"ר יוסי שטמלר הוא רב אוניברסיטת חיפה, ספרו 'פלטינה ופלסטלינה – על יהדות ופוסטמודרנה' ראה אור לאחרונה בהוצאת ספריית בית אל

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)