הר הבית
הר הבית Photo by Yonatan Sindel/Flash90

בימים האחרונים התעוררה מחלוקת ציבורית בשאלה מה המקום הקדוש ביותר ליהדות הכותל המערבי או הר הבית?

לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967), שר הביטחון משה דיין וממשלת ישראל מסרו את ניהול הר הבית לידי הווקף המוסלמי ומקום הפולחן המרכזי ליהודים נותר בכותל המערבי.

מבחינה היסטורית הובילו לכך מספר תהליכים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של היישוב היהודי, שהחלו מאמצע המאה התשע-עשרה, שבה התאפשרה לראשונה הכניסה להר הבית ללא-מוסלמים לאחר כשש מאות שנה. בתקופת 'המדינה שבדרך' שורשיו היו נטועים במדיניות מתמשכת מצד הממסד הרבני על שלל זרמיו במישור ההלכתי, שאסרה את העלייה להר הבית ואף טענה נחרצות כי הקמת בית המקדש לא תזורז באמצעות עבודה גשמית אלא תמתין לבוא הגאולה.

בה בעת ההסתדרות הציונית והנהגתה הפוליטית נקטו שוב ושוב במישור המדיני באפולוגטיקה כנגד האשמותיו החוזרות ונשנות של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, שמסגד אל-אקצה בסכנה, וטענו כי ליהודים אין כל עניין במקומות הקדושים למוסלמים מלבד בכותל המערבי.

על-כן, היה זה אך טבעי, שלאחר המלחמה כל הזרקורים הופנו אל עבר הכותל ולהגדלת רחבת התפילה בו. מאז הוא התקבע כאתר הלאומי והממלכתי המשמש לטקסים, לעצרות, לתפילות מיוחדות ולהשבעת חיילים. תוקף רשמי וסטטוטורי למעמדו כמקום קדוש ניתן לו ב'תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים' (התשמ"א – 1981), שבהן אין כל זכר להר הבית.

גם במישור האישי והסמלי של 'הקמת בית בישראל' זכה הכותל המערבי בבכורה. ב-9.6.1967, עוד בטרם הסתיימה מלחמת ששת הימים, התקיימה בו חתונה יהודית ראשונה. "החתן נכנס לחופה כשהוא לבוש מדים וחמוש נשק. הכלה, כרגיל בהינומה לבנה...החיילים הריעו לחתן, כאשר שבר את הכוס" (מעריב, 11.6.1967).

במקרה של הר הבית נגזרה תקופת המתנה נוספת של חמש-עשרה שנה, היו אלו ימי מבצע 'שלום הגליל' (מלחמת לבנון הראשונה) וכשלושה חודשים לאחר פינוי חבל ימית בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. ב-כ"ו בתמוז תשמ"ב (17.7.1982) עולה חדש בן 25 ממרכז קליטה בקרית ארבע (פחות משבוע בארץ), שעמד להתגייס כרופא לצה"ל כתב לראש הממשלה מנחם בגין. המכתב נדפס במכונת כתיבה והופצו ממנו העתקים לשרי הממשלה, ח"כים ועיתונאים. היה זה ד"ר ברוך גולדשטיין, תלמידו של הרב מאיר כהנא, שגולל בפני בגין את קורותיו האישיים ובתוך כך סיפר לו אודות זוגתו מרים כהן ועל החלטתם להתחתן ב-ט"ו באב:

יום חתונתנו רק ששה ימים אחר ט' באב – היום שכולנו מתאבלים על החורבן, מרים ואני החלטנו לערוך את החופה במקום מחוץ לשטח הר-הבית המקודש וסמוך אליו, על ההר. בדקנו עם רבנים היטב ומצאנו מקום אשר, לכל הדעות, מותר ליהודי ללכת בו... קיווינו שחתונתנו תעזור קצת לעורר את העם היהודי להכרה איך באופן כל כך יסודי חללנו את שמו של הקב"ה מזמן מלחמת ששת הימים...

לדבריו של גולדשטיין בקשתם להתחתן בהר הבית נדחתה על-ידי משטרת ישראל בטענה "שממשלת ישראל פוחדת שהחתונה תסית את הערבים הגרים בתוך ישראל לאלימות", והגדיר זאת כאסון לאומי: הטרגדיה אינה טרגדיה פרטית... הטרגדיה האמיתית היא עם משוכנע על ידי גלות אכזרית ועל ידי מנהיגות קטנה ופוחדת להאמין שברגע שהם יתחילו להתנהג כיהודים, עולמם יפסיק להתקיים. עם המוכן לחיות בארצו בהגבלות שהוטלו עליו על ידי אדוניו הערבים. עם קדוש אשר רואה את עצמו כחגבים ונהיה לכך בעיני אויביו...הכאב החד ביותר נובע משתיקת מנהיגי היהודים כמוך...הערבים מכירים היטב את משמעות הר הבית הרבה יותר מרוב היהודים. הם מבינים באופן כה ברור שלמי שהר הבית בידו, יש לו גם התעודה לארץ-ישראל כולה. מכך, אפשר להבין בקלות את דאגתם וכעסם כל פעם שעם ישראל תובע את בעלותו האמיתית על הר-הבית. עתיד ארץ-ישראל ועם ישראל תלוי לא בכוח צבאי, אלא אך ורק באמונתנו בקב"ה. ובענין הר-הבית הקב"ה בוחן אמונה זו היום. כל זמן שאנחנו נותנים למסגד עומר להישאר על הר-הבית לא תהיה ואי אפשר שיהיה בטחון למדינת ישראל – הסיבה: כשהר הבית יהיה בידינו, רק אז תהיה מדינת ישראל למדינה יהודית. (המקור: ארכיון המדינה).

ב-י"ב באב תשמ"ב (1.8.1982), התפרסמה ב'מעריב' הזמנה לחתונת השניים "החתונה הראשונה על הר קודשו". המוזמנים התבקשו "להקפיד על דיני מורא מקדש לא לבוא בנעלי עור ולטבול במקווה יום לפני החתונה" (מעריב, 1.8.1982). באותו יום שלח גולדשטיין הזמנה לחתונה גם לרב הראשי לישראל שלמה גורן ובעברו הרב הראשי לצה"ל, שנודע בפעילותו למען חופש הפולחן ליהודים בהר הבית וחקר את תחומיו המאפשרים לעלות אליו לפי גדרי ההלכה הידועים. בפנייה קצרה בכתב יד על גב ההזמנה, הזמין אותו גולדשטיין להגיע לחתונה "נשתמש בע"ה עם המפה שלך...זה דבר מאד חשוב גם לי וגם לענין כולו – הענין צעד ראשון בהחזרה שלטון יהודי על הר הבית" (המקור: ארכיון המדינה).

טקס החופה נערך כאמור ב-ט"ו באב תשמ"ב (3.8.1982) ליד שער המוגרבים לאחר שהמשטרה מנעה מבני הזוג להינשא בהר הבית. עשרות תלמידי ישיבה הקיפו במעגלי רוקדים את בני הזוג, שדעתם הייתה נחושה "...להנשא על הר הבית, ולקיים טקס זה לראשונה מאז שחרור העיר העתיקה". בקצה השביל המוליך לשער המוגרבים נתקלו בני הזוג והמוזמנים בסוללה עבה של שוטרים, צלמים ועיתונאים מהארץ ומחו"ל (מעריב, 4.8.1982).

אין לדעת האם ראש הממשלה בגין עיין במכתבו הנרגש של גולדשטיין, אולם ב-כ"ג באב תשמ"ב (12.8.1982) השיב לאחרון יחיאל קדישאי מנהל לשכתו בזו הלשון "מכתבך אל ראש הממשלה...הגיע ללשכתנו ביום נישואיך. מזל טוב מקרב לב לרעיתך ולך" (המקור: ארכיון המדינה).

ד"ר דותן גורן הוא חוקר תולדות ארץ-ישראל והמקומות הקדושים

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו