פרס ירושלים לתרבות

המשוררת והמלחינה נורית הירש זוכה בפרס ירושלים לתרבות על שנים של יצירה מוזיקלית והלחנת מאות להיטים שמהווים נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. היא זכתה לגעת בכל חלקי הזמר העברי, משירי ילדים ושירים ללהקות צבאיות ועד נעימות לסרטי קולנוע ולתוכניות טלוויזיה, לחנים לתפילה ושירים לאירוויזיון.

זיכרון ילדות

גדלתי על מוזיקה חזנית. הייתי הולכת המון לבית הכנסת עם סבא שלי, שאהב מאוד מוזיקה וחזנות. כבר בגיל שלוש או ארבע לקחו אותי לקונצרטים של חזנות. במיוחד אני זוכרת קונצרט של משפחת מלבסקי הידועה בבית ציוני אמריקה. גם כשהייתי נערה הייתי הולכת כל שנה לבית הכנסת הגדול בתל אביב, שהיה קרוב למקום מגוריי. זכיתי לשמוע את קוסוביצקי ואת יוסל'ה רוזנבלט ואהבתי במיוחד את משה שטרן. אהבתי את הסלסולים החזניים ועד היום אני הולכת לקונצרטים של חזנות. החזנות הזאת נכנסה לי לדם.

מנוע לעשייה

בשנות השמונים דחף היצירה שלי היה מאוד חזק והייתי מתחילה את היום בהלחנות. אחרי הצהריים ובערב הייתי אוהבת לקרוא ולצפות בטלוויזיה, ללכת לקונצרט או למופע טוב. עם הגיל החיים שלי השתנו וכבר אין לי את הבהילות ליצור. אני יוצרת כשמזמינים אצלי וכבר לא כותבת למגירה. בעבר היה לחץ כל כך גדול, שהייתי כותבת למגירה 35 שירים כל חודש, מנגינה אחרי מנגינה. היום אני כותבת לפי הזמנה. בתקופת הקורונה לא הייתה לי השראה וחששתי שמעיין ההלחנה נסתם, אבל כשהזמינו אצלי ארבעה שירים חדשים בשביל יהורם גאון, הסתערתי עליהם ותוך כמה ימים סיימתי אותם. אחר כך הטלוויזיה החינוכית הזמינה אצלי שירים. פתאום גיליתי מעיין יצירה חדש. מתברר שיש תקופות של דגירה, אבל המעיין תמיד נובע. צריך לקבל את ההפסקות בברכה ולא להיות חרד שזה נגמר.

רגע של נחת

עד היום הלחנתי כ־1,600 שירים, אבל היצירה האהובה עליי היא דווקא "עושה שלום במרומיו", שאותו הלחנתי ליגאל בשן בשביל פסטיבל הזמר החסידי שהתקיים באותם ימים. לא תיארתי לעצמי שזה יפרוש כנפיים ויתפוס בכל העולם, אפילו במקהלות של כנסיות ביקשו ממני רשות לעבד אותו מוזיקלית מחדש. פתאום השיר פרש כנפיים. זה השיר שאני הכי מחוברת אליו, כי הוא לקוח מהקדיש. זאת המורשת של הילדות שלי, השייכות לעם היהודי, המורשת היהודית. לפני שנתיים קיבלתי טלפון ממשה קפטן, המנהל האומנותי של תיאטרון הבימה. הוא סיפר שהיה בניו־יורק ושמע במחזמר עטור פרסים את השיר "עושה שלום". "הם ביקשו ממך רשות?" הוא שאל אותי. המחזמר עסק במגוון אנשים שנתקעו על אי בודד, והשיר הזה ייצג את העם היהודי. נסעתי לניו־יורק כדי לצפות בהצגה וליבי רחב. הרגשת סיפוק שהצלחתי לגעת בלבבות של אנשים.

חלומות לעתיד

החלום שלי הוא להמשיך ליצור. אני לא רוצה ששום דבר בחיי ישתנה, שמה שיש לא ייגמר לעולם ושהארץ תשקוט ארבעים שנה. שתהיינה מחלוקות, אבל בצורה תרבותית. שאנשים לא יהיו מאוימים על ידי רעיהם בשל דעות אחרות. אני מבינה שלאחרים יש דעות אחרות ומכבדת את זה.