כאן כדי להישאר

עברו כמעט שלושה חודשים מהימים טרופי האלימות, הזעם והשנאה היוקדת כלפי שכנים שחיים זה לצד זה בשלום ובשקט לכאורה. יהודים רבים שמתגוררים בערים המעורבות עדיין לא התאוששו מהחרדות והפחדים שהביאו איתם הימים ההם. בחלק מהערים עוד נרשמים אירועי אלימות שאינם מסוקרים ושלא תשמעו עליהם בשום מקום. יצאתי לסכם את החוויות והרשמים של תושבי עכו כמקרה בוחן, ולהבין האם יש איזושהי תקווה להמשך חיים משותפים או שההתפרצות הבאה היא רק עניין של זמן.

הראשונה לשחזר את מאורעות האלימות הקשה שאירעו לפני כשלושה חודשים ושזכו בינתיים לכינוי "פרעות תשפ"א" היא רעות גץ, מנהלת הגרעין התורני 'אומץ' בעכו. גץ מסכמת את התחושות במשפט אחד: "אני יכולה להגיד שלא ראיתי את זה מגיע. זה פשוט נחת עלינו בהפתעה גמורה. הלסת שלי נשמטה כשהבנתי את גודל האירוע".

"אף פעם לא הייתה פה אנטישמיות או אירועים לאומניים", היא ממשיכה לספר. "הפרעות האלה תפסו אותנו לא מוכנים. היום אני מופתעת מהתמימות שהייתה לי אז. לא החשבנו אותם אף פעם לחברים, אבל הייתה אווירה חיובית של חיים משותפים והרמוניים לכאורה. אני חושבת שכל עניין האמון בינינו השתנה לחלוטין. יש כעת חשדנות רבה והיחסים מאוד הצטננו".

"גדלתי ביישוב בית אל ולאחר מכן עברנו לרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. אפשר לומר שבלי לשמוע מואזין אני לא נרדמת בלילה. אלה החיים שלנו", חוזרת רעות לראשית ימיהם בעכו. "לפני שמונה שנים, כשהציעו לנו לבוא לגור בעכו, גרנו באותה תקופה ביישוב שלומית שבחולות חלוצה. עשו לנו סיור בשכונת וולפסון, שם נמצא הכולל של הגרעין שבראשו בעלי אחיקם עומד כיום. השכונה נבנתה לטובת הציבור היהודי־דתי, ולמרבה הצער כיום 95 אחוזים מהאוכלוסייה במקום הם תושבים ערבים. העיניים של בעלי ברקו והיה ברור לי שנלך על זה. אני זוכרת שאמרתי לו ברכבת חזור לדרום: 'תשמע, זה לקחת את הילדים מגן עדן לגיהינום'. במהלך השנים גיליתי שהגזמתי עם הביטוי 'גיהינום', אבל יש כאן בהחלט אתגר מובנה".

איך מתבטאת המורכבות הזאת?

"בעכו יש חיים משותפים, דוגמה קלאסית לדו־קיום. זה פוגש אותך בכל מקום. חיים זה לצד זה. הם מהווים אחוז ניכר מאוכלוסיית העיר ומהנוף שלה ונפגשים בכל חנות, בכל בית מרקחת, בכל מרכז קניות ואפילו באירועים עירוניים. כל חיי חשבתי שערבים הם אנשים מלוכלכים כי בעיר העתיקה בירושלים חיה אוכלוסייה קשה וענייה, אבל פה יש ערבים מאוד מוצלחים, מתורבתים, נקיים. למדתי במהלך השנים שיש ביניהם הרבה שוני. יש לי שכנה שנמנית על הדת הבהאית ובעלה היה מוסלמי. הוא נפטר לא מזמן ומצאתי את עצמי נכנסת ויוצאת מביתה עם כיבוד בכל הימים שבהם היא התאבלה על לכתו. הייתי בשבילה כתף מנחמת. גם בקורונה העניין בלט במיוחד. הורגשו יחסים טובים בין השכנים, אכפתיות והדדיות רבה".

"תחושת בגידה קשה מנשוא"

לאחר הקשר הטוב שהיה בין היהודים והערבים בעיר בתקופת הקורונה הגיעו אירועי שומר החומות שתפסו את התושבים בהפתעה מוחלטת. "בערב שבו התחיל הבלגן, אחרי יממה של דיווחים על פרעות קשות בלוד, התחלנו לקלוט שיש פה אירוע אבל לא היינו ערוכים לכך בכלל. התקיימה איזושהי הפגנה בכיכר התותח הסמוכה לביתי. לא הייתי בבית ובעלי התקשר אליי שכדאי שאחזור מהר הביתה כי ההפגנה מתקדמת לכיוון הבית שלנו. אני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר. אמרתי לו: 'טוב, אני אסיים את הישיבה ואגיע. מה הלחץ?'".

מתי האירועים הפכו לפרעות של ממש?

"למחרת, ביום רביעי בערב. זה התחיל בהפגנה של יהודים באזור המעורב שאנחנו גרים בו. לא אהבתי את העניין ולא התחברתי לזה. אבל פתאום הילדים קוראים לי ואומרים לי: 'אמא, בואי תראי מה קורה בחוץ'. אני ניגשת לחלון והמומה בדיוק כמותם. עשרות ערבים שחיכו ליהודים והגיעו מאוד מאוד מאורגנים להפגנה הזאת עם סלעים עצומים, אלות, מקלות ועוד כל מיני אמצעי לחימה מאולתרים. מיד הגפתי את התריסים כדי לחסוך מהילדים את המראות, אלא שההפגנה הזאת נמשכה שעות ארוכות. אנחנו שומעים קרוב מאוד לבית קריאות 'אללה אכבר', קולות של זכוכיות מתנפצות, צרחות ובלגן אבל סירנות לא שמענו. כוחות החילוץ פשוט לא היו שם. פתאום הגיעו השמועות על אלעד ברזילי, חברנו, שנקלע לזירה בדרכו הביתה ונפצע אנוש. התחילה לחלחל אווירה מאוד קשה לקהילה שלנו. אנחנו קולטים שיש פה מלחמה. הבת שלי ובעלי לא היו בבית באותן שעות ורק בשעה שתיים בלילה הם הצליחו להגיע הביתה אחרי שההפגנה התפזרה".

רק כשהתפזרה ההפגנה בשעת לילה מאוחרת התחילו התושבים היהודים של השכונה להבין עם מה הם מתמודדים. "אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה ומסתכלת בווטסאפ ופתאום אני רואה שהשכן הערבי שלנו, שהיה פה ממש בן בית, שכן שיכול לשבת לשתות עם בעלי קפה שחור, כזה שביצע את כל התיקונים אצלנו, שידע שהמפתח שלנו נמצא בארון חשמל, שכן שאני באמת סומכת עליו, העלה לסטטוס שלו את הסרטון הקשה לצפייה שבו עושים לינץ' באלעד וכתב 'יבורכו השבאב'. היינו המומים. זו תחושת בגידה קשה מנשוא. בעלי רצה לכתוב לו 'חשבתי שאנחנו חברים', ושנייה לפני שהוא שלח שאלתי אותו: בשביל מה לכתוב לו את זה? הוא כבר לא חבר. הוא כנראה מעולם לא היה. וזו בעצם הייתה נקודת האל־חזור. ההבנה שיש אנחנו ויש הם, ולעולם לא נתחבר".

תיאור הימים שהגיעו לאחר אותו ליל דמים נראה כאילו נלקח מפוגרומים שבוצעו נגד יהודים לאורך מאות שנים. "באותו לילה, כחלק מהלינץ', נשרפו כמה צימרים בעיר העתיקה, חלקם היו של בעלים ערבים. אבל זו הייתה רק ההתחלה. עוד הייתה לנו מחשבה שאפשר לשקם ושזה לא הנורא מכול, אלא שעד כניסת השבת הערבים סיימו לבזוז ולשרוף את כל החנויות והצימרים של היהודים בעיר העתיקה. רחובות העיר היו ריקים מתושבים, אנשים לא יצאו מהבית בכלל והייתה אווירה מאוד קשה בקרב הקהילה שלנו ובכלל בקרב התושבים היהודים בעכו. בשבועיים הראשונים היינו עסוקים טכנית רק בשיקום ההריסות והרמת הקומה השפופה של כל תושבי העיר".

איך מתחילים להתמודד עם המראות הללו?

"ניסינו כל הזמן לחשוב איך לרומם את הרוח והמורל הכללי. הקהילה פה התגייסה במאתיים אחוז. נשות הקהילה הכינו אוכל לשוטרים ולמג"בניקים, הנוער הסתובב ועזר לכל פונה ודורש, בעלי העסקים היהודים בעיר קיבלו מאיתנו עוגות גבינה בערב שבועות. דאגנו לכל המשפחות השקופות. אימהות חד־הוריות, קשישים שנזקקו לתרופות ופחדו לצאת מהבית, אנשים שחוו מצבים לא פשוטים במהלך הפרעות הללו. הבאנו את הזמר עקיבא להופעה כדי לתת תחושה שחזרנו לחיים. הנוער שלנו צועד עד היום מרחק רב בשבתות כדי להשלים מניינים בבתי כנסת שבהם מתפללים מבוגרים שעד עכשיו חוששים לצאת מהבית. הטרור במהותו משתק את החיים ומכניס לחרדה. אנחנו רוצים להעניק חוסן לאנשים ולתת להם את הרצון להמשיך לחיות".

במהלך הפרעות, באותו יום רביעי בלילה, אלעד ברזילי נפצע אנושות כשפורעים ערבים זרקו סלע שפגע בראשו. במשך שבועיים ברזילי היה מורדם ומונשם ונלחם על חייו. לאחר שבועיים החל להתעורר. יעל, אשתו, מתארת את המאורעות הקשים של הלילה ההוא, שנגמרו בפציעה האיומה. "באותו יום מר ונמהר, א' בסיוון, בשעות הצהריים, מנהלת בית הספר התיכון אמי"ת קנדי שבו מלמד בעלי אלעד כינסה ישיבת חירום של צוות ההוראה לקראת הפגנות היהודים הצפויות באותו ערב. היא ביקשה להרכיב צוות מורים שילך להפגנה ותפקידו יהיה לשמור על תלמידי בית הספר. היא הבינה את פוטנציאל הסכנה הטמון באירוע ורצתה שהצוות ממש ישלוף משם תלמידים כדי שלא יהיו מעורבים בהפגנה וירגיע את הרוחות אם רואים שתלמידים מתלהמים. ידעתי שאלעד הולך להפגנה, ולרגע לא הייתי בכלל במצב של דאגה. הוא הלך בתפקיד חינוכי, מבחינתי הוא היה שומר. באיזשהו שלב במהלך הערב דיברנו בטלפון לכמה שניות והוא אמר לי: 'אני נמצא פה לבד ולא רואה חברים מהצוות, ולכן אני מתקדם עם ההפגנה לכיוון מרכז העיר'. הוא ראה תלמידים שלו ומטרתו הייתה לשמור עליהם. יש לנו תמונות שלו מדקות בודדות לפני הלינץ' עומד עם ידיים בכיסים כמו שומר. מה שעצוב בכל הסיפור הוא שהמשטרה לא הייתה שם. בעלי, שהוא בכלל מורה, היה צריך ללכת לשמור על תלמידיו כי הוא ידע שלא יהיה מישהו אחר שיעשה זאת. למרבה הצער ערבים תקפו אותו והחלו לזרוק עליו אבנים, כמות אדירה של אבנים מכל הכיוונים. אלעד נפגע באורח אנוש בראשו. שוטר סמוי שירה כמה יריות באוויר הבריח את הפורעים והזעיק את כוחות הביטחון ומד"א. בדיעבד זה מה שהציל אותו.

"הייתה לנו שרשרת שלמה של ניסים בדרך. כמו למשל העובדה שהצוות של הנט"ן שפינה אותו החליטו לעצור בדרך ולהנשים אותו ולא לחכות להגעה לבית החולים, דבר שהציל את חייו. בבית החולים נערכו להגעתו ובניתוח חירום מורכב למדי שארך שעות רבות הצילו את הראייה שלו בעין שמאל והפחיתו את הלחץ שנוצר במוח. אלעד אושפז שבועיים נוספים בטיפול נמרץ ובמהלכם עבר ניתוח מורכב נוסף לאיחוי השברים המרובים שהיו בגולגולת שלו. עברנו שם ימים מאוד לא פשוטים של מתח נפשי וחששות שקשה לתאר. ברוך ה' עברנו לאחרונה לשיקום והיום אנחנו נמצאים בשגרת טיפולים אינטנסיבית בבית לוינשטיין ברעננה. אלעד נמצא שם כל השבוע וחוזר הביתה לשבתות. עובדים איתו על כל התחום של תקשורת. הוא לומד לדבר מחדש ומקבל ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה ועוד טיפולים רבים שאנחנו בתפילה שיצליחו להחזיר לו את העצמאות והמסוגלות".

איך מתמודדים עם הקושי של השיקום הארוך?

"בכל הזמן הזה ליוו ומלווים אותנו אנשים טובים מעם ישראל. הקהילה המדהימה שלנו מעכו עוטפת אותנו בכל דבר אפשרי. עד היום, קרוב לשלושה חודשים אחרי האירוע, אנשים דואגים לנו לארוחות ולעזרה מכל הסוגים. גם הקהילה ברעננה, שאני לא מכירה אותם כלל, שולחים לי לבית לוינשטיין ארוחות ופינוקים לילדים. זה מחמם את הלב ועוזר לעבור את היומיום הלא קל שלנו - אני יוצאת מעכו בכל בוקר בחמש וחצי כדי להיות לצד אלעד. אנשים לקחו על עצמם מעשים טובים לרפואתו, התפללו, נשים בכל העולם הפרישו חלה ואמרו תהילים. אני מנצלת את הבמה כדי להודות לכל המסייעים והאנשים הטובים שבדרך".

ועם כל מה שעברתם, אין מחשבה לעבור דירה, לרדת מהרעיון של עיר מעורבת?

"אנחנו מתכננים להישאר כאן וממש לא מתכוונים לעזוב", היא עונה נחרצות. הגענו לעכו לפני 16 שנה, אחרי הגירוש מגוש קטיף. חיפשנו מקום לגור בו, מקום עם שליחות לאומית. באותם ימים קרם עור וגידים הגרעין פה בעיר. היינו סטודנטים צעירים בתחילת דרכנו, אני למדתי סיעוד ואלעד למד הוראה. הגרעין תמך בנו מבחינה כלכלית ומצאנו בית ואני שמחה שנשארנו כי הגרעין התורני כאן הפך לקהילה גדולה ומבוססת. יש פה משפחות דתיות צעירות, חינוך טוב, הטרוגניות רבה וטוב לנו פה. יחד עם זאת היינו רוצים לחזק את המשילות, לחזק את ההרתעה. להרגיש פה ביטחון ולהבהיר מי השליט. אנחנו רוצים שיהיה ברור להם שיש לחיים המשותפים פה כללים וגבולות. ויותר מכך, אני מצפה מהמשטרה וממערכת המשפט לעשות צדק ולמצות את הדין עם מי שפגע בבעלי והותיר בו נזק לכל החיים. גורמי הביטחון צריכים לברר לעומק מי אשם ומי פשע. מלווה אותנו תחושה קשה של הפקרה מצד גורמי החוק שעד לרגע זה לא מצאו אפילו אדם אחד שראוי להעמיד לדין בגין אירועי האלימות המחרידים. לא כולם שווים בפני החוק לצערי, לפעמים יש תחושה שהחוק לא חל על ערביי עכו ועל הבדואים בנגב".

המטרה: להבהיר שעכו היא עיר יהודית, לא רב־תרבותית

"אחרי כמעט שלושה חודשים אנחנו שואלים את עצמנו לא מעט איפה התפקיד שלנו ומה מקומנו", אומרת רעות גץ. "בעשר השנים האחרונות נעשתה בעיריית עכו עבודה מאוד מורכבת ומעמיקה על יצירת מרקם חיים משותף ואווירה של כבוד הדדי בין התושבים הערבים לתושבים היהודים. היו פעילויות משותפות לנוער ערבי ויהודי, גם במערכת החינוך הפורמלית וגם בחינוך הבלתי־פורמלי. התושבים הערבים מיוצגים בכל פורום, ובכל פרסום שיוצא מטעם העירייה יש גם תרגום לערבית. פתאום נוצר מצב שכל האנשים שאמונים על יצירת הגיבוש הזה מתחילים לחשוב שכל התוכניות החינוכיות במתנ"סים ובבתי הספר היו לשווא. הן לא באמת עיצבו תודעה אחרת. יש תחושה קשה של בגידה והשאלה מה עושים עם זה. ניקח כדוגמה את סגן ראש העיר שהוא ערבי, אדם ג'מאל, לא רק שהוא לא מתנצל או מגנה את האלימות, הוא אפילו מצדיק אותה. המציאות בשטח מתנהלת בפוליטיקלי קורקט, אבל מאחורי הקלעים יש זהירות רבה".

איזה מסקנות עלו עד כה?

"הבנו שהערבים לא עומדים ללכת מכאן ובינתיים היהודים הם דווקא אלה שעוזבים. אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו כעת הוא הגברת המשילות. עלינו להפגין כוח ועוצמה כדי שנוכל להשפיע על המדיניות. עכו היא עיר יהודית ולא רב־תרבותית. זו גישה חשובה ליישום בכל הערים המעורבות בארץ".

איך בדיוק מיישמים את הגישה הזאת?

"מצד אחד אנחנו יכולים לתת להם את המענה המוניציפלי הנכון שהם זקוקים לו. זה הרי גם לטובתנו בסופו של דבר, שהם יקבלו את מה שהם צריכים. אנחנו גם מגיעים מגישת אבות קדומה של אברהם אבינו שרואה טוב בבני אדם ורוצה לחיות בשלום עם הסביבה. אלא שמצד שני אנחנו מבינים שלצד ההכלה והסובלנות לא נוכל לסבול התרפסות ואובדן כוח ההרתעה. דרכנו היא לא לקפל את הדגל אלא להניף אותו ולבסס אותו. האמירה שיוצאת ממסדרונות השלטון המקומי היא שהמשימה הכי חשובה היום היא להצביע ברגליים - לדאוג לייהוד הגליל. לייבא לכאן כמה שיותר תושבים יהודים שיגורו בערים המעורבות ויהיו רוב. אנחנו יודעים שבעירייה מחבקים אותנו ואת היוזמות שלנו".

ואיפה אתם נכנסים בפרויקט הזה?

"המשימה מבחינתנו היא לשאת את הדגל מול הציונות הדתית. אנחנו בתחושה שהציונות הדתית לא מספיק מחוברת למשימה החשובה הזאת של מגורים בערים המעורבות. נורא קל להביא מאות בני נוער לשבת באביתר, אבל להביא משפחות לחיות בעכו - קשה מאוד. מוכנים להגיע לביקור נימוסין, אבל לא להתיישב. אנחנו רוצים להכניס לשיח ולרשימת המטלות של הציונות הדתית גם את ייהוד הגליל והערים המעורבות. מוקד הכוח של הציונות הדתית לא יכול להתמקד שוב ושוב ביהודה ושומרון. יש משימות נוספות. לקח שנים ליצור גרעינים תורניים שייכנסו לערי הפריפריה וישפיעו שם, וכעת המשימה היא הערים שבהן לאט לאט האיום הערבי הדמוגרפי הולך ונעשה מוחשי. אני מסתובבת פה בעכו בתחושה יומיומית של שליחות. מאוד ברורה לי המשימה שלי במקום הזה. אין יום שאני לא נפגשת עם האמירה 'טוב שאת נמצאת פה'. אם זה ברחוב, בחנויות, בגני השעשועים. התחושה הזאת שטוב שאני נמצאת כאן, בעיר הזאת, בנקודת הזמן הזאת, היא זכות ועוצמה גדולה שמקרינה החוצה. גם הילדים שלי שותפים למשימה ולתחושה, ואני קוראת מכאן לכל מי שליבו פתוח - אל תישארו באזור הנוחות. תאתגרו את עצמכם כי עם ישראל זקוק לכם".

מבחן המשילות

מי ששנים עובדת בדיוק על סוגיית הגברת המשילות היהודית וכוח ההרתעה היא תנועת רגבים. "אנחנו ברגבים מתריעים כבר שנים שהמיעוט הערבי מרגיש פחות ופחות מחויב למדינה", אומר מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים. "אובדן ההרתעה של שלטון החוק הוביל לכך שבפרעות האחרונות יצאו אלפי ערבים לרחובות בתחושה שהם יצטרכו לא לתת על כך את הדין. הדבר גרם לפגיעה ברכוש בצורה חסרת תקדים. עשרות כלי רכב, דירות, שנבזזו ונהרסו. תחנות אוטובוס, כבישים ראשיים שנחסמו למשך ימים, ממש נעשתה כאן ביזה. מדובר על מחדל מטורף של משטרת ישראל, שלקח לה כמה ימים להתעורר ולהבין שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר. הביטחון האישי של מאות אלפי תושבים והרכוש שלהם היו הפקר למשך כמעט שבוע. פניות למשטרה הושבו ריקם ולא נענו, וגם קריאות לעזרה - אנשים התחננו שיצילו אותם והמשטרה פשוט לא הגיעה. כוחות מכבי אש ומד"א לא הצליחו להגיע לפצועים שנפגעו בכבישי הנגב. אותו מחדל נמשך גם עכשיו מבחינתנו, חודשיים אחרי הפרעות - איפה כל אלפי הפורעים? למה הם לא מועמדים לדין? המדינה טומנת את ראשה בחול והדבר יגרום לכך שגל ההתפרצות הבא הוא רק עניין של זמן".

איפה נמצאת הבעיה העיקרית בהתמודדות של המדינה בנושא?

"העובדה שלא מתייחסים לאירועים כאלה כאירועי טרור. כל בר דעת מבין שמה שראינו במהלך מבצע שומר חומות אלה לא התפרצויות של אלימות שובבה של נערים משועממים הנובעת מבעיית רווחה. מדובר פה באלימות לאומנית חמורה מהמדרגה הראשונה. כשמדינת ישראל חשבה שכמה נערי גבעות פוגעים בביטחונה - היא ידעה טוב מאוד איך לטפל בהם. אני מדבר על צווים מינהליים, על הפעלת השב"כ, מעצרים עד תום ההליכים ועוד סנקציות שמדינת חוק יכולה להחיל על אזרחיה או על מתנגדיה".

יש בכלל את הכלים כדי לשנות את המצב הזה?

"בהחלט. חוקים שקידמנו עד היום את מהלך החקיקה שלהם, לדוגמה חוק קמיניץ וחוק שי דרומי, אלו חוקים ששינו את המדיניות בשטח. לצערי כתוצאה מוועדת אור שקבעה כי למשטרה אסור להשתמש בכוחה כדי להשליט סדר במקרה של התקוממות רחבה, ראינו באירועים האחרונים אחד לאחד את התוצאות החמורות של ההתנהלות הזאת. אנשים חושבים שהשתלטות על קרקעות ובנייה בלתי חוקית בכל רחבי הארץ היא סימפטום, אנחנו טוענים שהיא הבעיה עצמה. נמשיך לעבוד על הגברת המשילות בנגב, בגליל וביהודה ובשומרון ונקווה שבכך נצליח למנוע את התקלחות האלימות הלאומנית הבאה, או לפחות לדחות אותה קצת".