שטח הפקר

אין הפקרות בצד הערבי. שם מתכננים הכול באופן מחושב ומדויק. אנחנו הישראלים מפקירים את השטח, וממשלות ישראל ממשיכות לעצום עין. שעון החול אוזל, ואם לא ייעשה מעשה מהיר ונחוש נאבד את יהודה ושומרון בלי ירייה אחת ובלי הצבעה בכנסת.

בשטח לפעמים נדמה שערביי יהודה ושומרון בונים ככל העולה על רוחם, מקימים אוהלים ופחונים באופן שרירותי, בונים בתים או חורשים אדמה בחלקה פנויה אקראית, מנותקת מכל כפר או היגיון התיישבותי, אך הדבר רחוק מכך.

מאחורי נקודות ההשתלטות הקטנות והגדולות הללו עומדת מכונה משומנת היטב של הרשות הפלשתינית במימונו הנדיב של האיחוד האירופי שמתערב עד צוואר בנעשה כאן. יחד הם מקדמים אסטרטגיה מחושבת כשמטרתם הקמת רצף טריטוריאלי של התיישבות פלשתינית משכם, דרך רמאללה ועד חברון, תוך השתלטות מכוונת על אדמות המדינה.

לא פחות מ־600 תקנים מיוחדים לעניין הזה מעמידה הרשות הפלשתינית. אין כאן מערכה, יש כאן מלחמה במעמד צד אחד.

הם יודעים בדיוק אילו שטחים גיאוגרפיים עליהם לגנוב ומהר כדי ליצור רצף בהווה ובעתיד וכדי לחנוק את היישובים היהודיים ואת הכבישים המרכזיים מפני התפתחות עתידית. הם מסמנים ובונים על עתודות קרקע ישראליות אך מדינת ישראל לא מתמודדת עם הבעיה הלאומית ההולכת ומחריפה שתוצאותיה הן אובדן יהודה ושומרון.

למעשה מבין כל שחקני האזור, מדינת ישראל היא היחידה שמקיימת את הסכמי אוסלו רק בנקודות שהיא מפסידה בהן. מבחינת הערבים, שטחי C הפסיקו מזמן להיות שטח בשליטה ישראלית כפי שקבעו ההסכמים והם חותרים להשתלט עליהם, בעוד ישראל מתייחסת לשטחי A וגם B כשטח שאין לה כל אחריות כלפיו, ומאידך מגלה אוזלת יד בשטח שהיא כן אחראית עליו. במצב כזה ברור מי הצד שינצח.

מדינה ריבונית יכולה לוותר על שטח. היא רק צריכה לעשות זאת באופן חוקי ודמוקרטי ולקבל החלטה בדרכים המקובלות. אך כאן, בעוד מדינת ישראל לא קיבלה החלטה לוותר על יהודה ושומרון, היא מתנהגת באופן שמביא בכל יום לוויתור על יהודה ושומרון. זהו מעשה פסול מבחינה דמוקרטית ועם השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת.

לפני כמה שבועות ערכתי סיור בעומק השטח והתופעה מדאיגה וגדולה ממה שהעין רואה. מבנים קמים במהירות הבזק, מתכננים ומודדים נמצאים בשטח עם תוכניות מתקדמות ומדינת ישראל בתרדמה מסוכנת. הם אמרו לי ביושר: "אנחנו מתכננים כחלק מתכנית פיאד (תוכנית ההשתלטות שמובילה הרשות)".

ובכן, אומנם אנחנו באיחור רב, אבל אפשר עוד להציל. אם נתעורר עוד שנתיים, נוכל רק לצפות בתקומתה של המדינה הפלשתינית דה־פקטו ולבכות על שהיה. יש מה לעשות. במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון חייבים לשבת כבר היום ולתכלל את הסוגיה. בפעילות בשטח יש לתת הוראות ברורות למנהל האזרחי ולכל הנוגעים בדבר לקיים הריסות של מבנים בלתי־חוקיים, בייחוד במקומות האסטרטגיים, ובמקביל לגבות מחיר כואב מהרשות הפלשתינית במישורים הרבים שהיא תלויה ונעזרת בנו. גם מול מדינות האיחוד האירופי צריך לפעול ובשלב הראשון להציף את הסוגיה ולזמן את שגרירי המדינות לשיחות בירור ונזיפה. מכל אלה מדינת ישראל לא עשתה דבר.

לרשויות האכיפה יש מספיק תקנים ודי משאבים כדי למלא את חובתן. התשובות והתירוצים שאנו מקבלים בתגובה לתלונות מלמדים שאין בעיה של כוח אדם אלא בעיה של תפיסה. הרוח הנוכחת שם היא כזו שסבורה שאנו הישראלים אורחים כאן והשטח אינו שלנו.

אנחנו במועצת בנימין יחד עם התושבים מנסים לעשות כפי כוחנו. שלושה רכזי קרקעות מועסקים במועצה. התושבים נרתמים ומדווחים על פעולות לא חוקיות ובזכותם לא פעם יש הצלחות. אך האם הגיוני שמאבק לאומי ייפול על כתפיהן הצרות של רשויות מקומיות? האם הן אלו שצריכות להילחם בלי כלי אכיפה במכונה משומנת שמפעילות מדינות? מדינת ישראל מאבדת את מרכזה של הארץ, היכן היא?

בתקופה הקרובה נגביר את הפעולות שלנו כולל הסברה לציבור הרחב ולתושבים, כשברקע הממשלה החדשה תצטרך להפסיק את המחדל המתמשך שאחראית לו הממשלה הקודמת ולבלום את אובדן שטחי המולדת.

ישראל גנץ

ראש המועצה האזורית בנימין