"ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון" (הראי"ה קוק).
בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך מעניין, משני כיוונים שונים ואף סותרים, שעובר על המונח "זהות יהודית" בהקשר שלו לדמותה וצביונה של מדינת ישראל. מחד, אפשר לזהות יותר עיסוק בו, יותר שיח עליו, ולכאורה יותר מחויבות לקידומו במערכת הפוליטית בקרב גורמים שבעבר לא היו מזוהים עם השאיפה הזאת. בציבוריות הישראלית אפשר לזהות יותר ויותר ביקושים רוחניים וביטויים לחזרה אל השורשים והמקורות. וזה כמובן חיובי ומעודד מאוד.
מאידך, בפוליטיקה עובר המונח זהות יהודית רידוד עד כדי ריקונו מתוכן מעשי והפיכתו לפולקלור לא מחייב. הזהות היהודית של המדינה הפכה ממשהו מוחשי שגוזר השלכות מעשיות בשורה של תחומים, כדוגמת השבת במרחב הציבורי, הרוב היהודי במדינה, ההתיישבות בכל מרחבי הארץ כקיום מצוות יישוב הארץ, הכשרות וקדושת המשפחה, למשהו תרבותי בקושי שמסתכם בשאיפה שכל ילד בישראל ידע מיהו אברהם אבינו ומהי השבת. ריקון הזהות היהודית מתוכן מעשי מאפשר לפוליטיקאים מסוימים לרקוד על כל החתונות. לשאת אותה על שפתיהם ולקרוץ בכך לציבור הדתי שרואה במדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו ושואף מתוקף היותה כזו לביסוסה על יסודות של תורה ואמונה, ובמקביל להשאיר אותה כמס שפתיים, לברוח מקונפליקטים ולפנות לציבורים אחרים שחוששים מחקיקה דתית ומהביטויים המעשיים של יהדותה של המדינה. כפולקלור, הזהות היהודית הרכה מאפשרת לדוגלים בה לעקר את הייחודיות של היהדות על פני הדתות האנושיות. ייחודיות שנעוצה בחלטיות היותה נשענת על תורה משמיים ממילא כזו שיש בה אמת ושקר, טוב ורע, נכון ולא נכון. אם בפולקלור עסקינן אז אין יהדות אחת וממילא כל אחד והיהדות שלו. וזה לא שאין ערך לזהות היהודית גם כמשהו רך וראשוני שמפיל מחיצות, מקרב ויוצר היכרות, וכנראה נושא בחובו פוטנציאל להדליק את הניצוץ שאנו מאמינים שיש בכל יהודי ולקדם אותו אל השלבים הבאים.
מאז ומעולם חיבקנו תופעות כאלה והבטנו עליהן בעין טובה. הרב קוק גם לימד אותנו לא להיבהל בדורות הגאולה מירידה מסוימת באיכות לטובת גידול בכמות. אבל כשנשארים בקומה הראשונה והחלקית ומסתפקים בה כמטרה בפני עצמה ובמקביל אפילו פועלים נגד הביטויים המעשיים של יהדותה של המדינה זה מזיק, מעוות את המושגים ופוגע בזהות היהודית של המדינה.
אי אפשר לדבר על חיזוק הזהות היהודית ולמנות את אבתיסאם מראענה ליושבת ראש הוועדה לעובדים זרים ולאפשר לניצן הורביץ להעניק ביטוח בריאות ממלכתי למסתננים כדי לאזרח אותם כאן ולפגוע ברוב היהודי במדינת ישראל. אי אפשר לדבר על מחויבות ליהדותה של המדינה ולאפשר למרב מיכאלי לקדם תחבורה ציבורית בשבת, ולאיווט ליברמן לפגוע בלומדי התורה ולהמשיך להעלות ארצה מאות אלפי גויים דרך הפרצות בחוק השבות ואז לחתור להתאים את מדינת ישראל לאורחות חייהם. אי אפשר לדגול בחיזוק הזהות היהודית ולעקר את הרבנות הראשית - שהיא הביטוי הממלכתי ליהדותה של המדינה - מתוכן, לפגוע בקדושת המשפחה, להקים ממשלה עם גורמים אנטי־ציוניים ששואפים לבטל את הגדרתה היסודית של המדינה כמדינה יהודית, לאפשר לשר החוץ לקעקע את הלאומיות ולהציג את האנטישמיות כתופעה אוניברסלית, ועוד ועוד.
החברה הישראלית חלוקה בשאלות יסוד של זהות וערכים. זו מחלוקת ערכית ששורשיה בעולמות אידיאליים של מחשבה, אבל היא ממש לא נשארת שם. היא פוגשת אותנו במרחב המעשי כמעט על כל צעד ושעל ודורשת עימות והכרעות. המציאות מלמדת שהיא אינה מסוגלת לקפוא על שמריה. אין דבר כזה "לשים הכול בצד". כל כך הרבה כוחות פועלים נגד יהדותה של המדינה, מהם פנים־ישראליים ומהם כלל־עולמיים, תרבותיים ופוליטיים. והשאלה היא האם אנחנו תופסים צד בוויכוח הזה וחותרים לקידום מעשי של רעיון המדינה היהודית תוך עימות מול הכוחות שמושכים אל ההפך ונכונות לשלם מחיר, או שבכסות של אחדות מזויפת אנחנו משאירים את הזירה למי שפועלים בכיוון ההפוך, מסתפקים בפולקלור ומוציאים בכך את עצמנו ידי חובה מצפונית.
אבל האמת היא שאין לנו דרך לברוח מזה. מי שירים ידיים במאבק על הביטויים המעשיים של הזהות היהודית מרים למעשה ידיים גם בכל המאבקים האחרים שאנחנו מגדירים כימין וציונות. שאלת הזהות היהודית מקיפה וניצבת בבסיס כמעט כל מחלוקת בחברה הישראלית. היא שאלת היסוד שמרבית המחלוקות האחרות הן תוצאות נגזרות שלה. המאבק על ארץ ישראל השלמה נעוץ בהגדרה היסודית של המדינה ויחסה לארץ - האם יש קדושה בארץ ודווקא בה הוקמה המדינה, האם יש חשיבות לכל חלק וחלק שלה במשל הכרם של הכוזרי ויש משמעות לשאלה מי יושב עליה ונאחז בה, או שזו מדינה ככל המדינות, בארץ ככל הארצות ובגבולות טכניים שניתן לשרטט על מפה במסגרת הסכמים מדיניים. כך היחס למהגרי העבודה, לעולים שאינם יהודים, לסוגיית הגיורים, לסכנות ההתבוללות, לרפורמים ולקונסרבטיבים, לערכי המשפחה ועוד.
הצורך הקריטי לתקן את מערכת המשפט נשען בעיקרו על האיום שהיא מייצרת ליהדותה של המדינה באמצעות הפיכת השוויון הפלקטי לחזות הכול ושלילה בחסותו של הלגיטימציה לקידום מדיניות שיש בה הבחנה על בסיס לאומי ודתי.
כך גם בנוגע ליחס לערביי ישראל - האם כמאמר הנשיא הקודם בנאום השבטים הידוע לשמצה יושבי הארץ הזאת הם עם אחד שצריך לאחד, או שבארץ ישראל קם העם היהודי ואותו צריך לאחד סביב ערכים, אתוס מכונן, מטרות ותכלית? וכאן נעוץ אולי אחד הקשיים הגדולים ביותר של הזהות היהודית: זהות יהודית כשהיא נפגשת עם עולם המעשה יכולה בהכרח להיות מזוהה כאתוס מכונן של היהודים בלבד. מי שמחפש אתוס משותף עם ערביי הארץ הזאת חייב להדחיק ולעקר מתוכן את הזהות היהודית של המדינה ולהחליף אותה במשהו אחר שמשותף גם לערבים, מעין אתוס קיומי שבו הקיום עצמו הוא מטרת הקיום. אוכלים כדי לחיות וחיים כדי לאכול. וזה הנזק הגדול של מי שמטיפים לדו־קיום שאינו מבוסס על הכרה חד־משמעית של ערביי ישראל ביהדותה של המדינה. עזבו שהדו־קיום הזה הוא משהו מדומיין שהתפוצץ לנו בפנים בפרעות ערביי ישראל בתקופת מבצע שומר החומות, ועלול חלילה להתפוצץ בחוזקה גדולה יותר אם נמשיך לטמון ראשנו באשליית הדו־קיום. ה"קיפוח" שמחולל את הקונפליקט בינינו ובין הערבים אינו קיפוח כלכלי. הוא קיפוח שנעוץ בהדרה של הערבים מהאתוס המכונן של המדינה היהודית, ואת הקיפוח הזה שום תקציב או סדר יום אזרחי לא יודע לפתור.
מי שמבסס את ממשלתו על תומכי טרור אנטי־ציוניים ומבקש לבסס קיום משותף עם ערביי ישראל תוך בריחה מעימות שלהם עם הצורך להכיר בישראל כמדינה יהודית עם אופי וצביון מעשיים חותר תחת הזהות היהודית של המדינה וממילא תחת היסודות הכי בסיסיים שעליה היא מושתתת. מדינת ישראל לא תשרוד בלי הזהות היהודית שלה. היא שמעניקה לנו את זכות הקיום ואת התוקף המוסרי לחזור לכאן על חשבון מי שהיו כאן לא מעט שנים לפנינו. היא שמעניקה לנו את הלגיטימציה הבינלאומית ועליה ניתן לבסס אמונה בצדקת הדרך שחיונית לנו כמו אוויר לנשימה מול האתגרים הרבים שאנחנו מתמודדים איתם.
מדינה יהודית איננה רק מקלט בטוח ואינה יכולה להסתפק ברוב יהודי טכני בגבולותיה. היא חייבת להיות מלאה בתוכן מעשי ודתי של תורה וקדושה, שיקדם את מדינת ישראל, עקב בצד אגודל ועם הרבה אהבה ומאור פנים, אל המשך תהליך הגאולה. זה רצונו של רוב העם הבריא שאוהב תורה ומוקיר תלמידי חכמים, מחובר למסורת ולמורשת ואינו חושש מהיהדות גם בצדדים המעשיים שלה. המתנגדים הם מיעוט קולני ששולט אומנם בסדר היום בתחומים רבים באמצעות שליטתו במוקדי כוח שונים, אבל גם הוא לא מצליח לכבות את אש האהבה עד שתחפץ.
"אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני". זה התפקיד והשליחות שלנו כציבור דתי־לאומי, שחי את מפעל התחייה הלאומי שלנו כהופעה מחודשת של דבר ה' על בימת ההיסטוריה. אם נשכיל לשלב ידיים עם כוחות המחנה הלאומי הקרובים אלינו בעם ישראל תהיה לנו ללא כל ספק סייעתא דשמיא לקדם את הופעת הלב החדש והרוח החדשה ואת קומת הקודש שתינשא ברוב פאר והדר על קומת החומר שזכינו לה בשבעים ושלוש שנות קיומה שלה המדינה. אם נרצה ונאמין אין זו אגדה.
ח"כ בצלאל סמוטרי'ץ
יו"ר מפלגת הציונות הדתית