נכנסתי לתפקיד בימי סופה וסערה בציבוריות הישראלית. בנאום ההשבעה שלי בכנסת תיארתי כיצד עברנו שנתיים וחצי שבהן המערכת הפוליטית והדמוקרטיה הישראלית לא מצאו מנוח. חווינו ארבע מערכות בחירות ולא היינו רחוקים מן החמישית. על שתי גדות הנהר החוצה את הציבוריות הישראלית עמדו ועומדים אזרחים לא מעטים שלא יכולים להישאר בבית. אלו ואלו כועסים. אלו ואלו כואבים. אלו לא שתקו ואלו לא ישתקו. כולם מאמינים כי ארצם שינתה את פניה וכי אין להם ארץ אחרת, כפי שכתב אהוד מנור. אצל רובם הזעם כבוש אך מבין השסעים עולות הצעקות והן אינן פוסקות.
דמוקרטיה איתנה יכולה לשאת מחלוקות. דמוקרטיה חיה ונושמת יכולה לקבל הפגנות ומחאות בלתי פוסקות. אולם מדינה חפצת חיים אינה יכולה לקבל ואסור לה לשאת שנאה יוקדת בין חלקי החברה. איננו יכולים לשאת שנאה הגוררת אלימות מילולית ולעיתים אף פיזית ושיח קשה ובלתי נסבל ברשתות חברתיות.
לא מכבר ישבנו כולנו והתאבלנו בתשעה באב. התלמוד במסכת יומא מתאר את הרקע לחורבן בתי המקדש: "מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות". ברגעים שבהם ביכינו את חורבן הבית נזכרנו מה גדול היה מחיר השנאה. מה היו תוצאות המריבות, המאבקים הפנימיים וחוסר ההקשבה בין אדם לחברו. שישה ימים בלבד מפרידים בין תשעה באב ובין ט"ו באב, חג האהבה, יום האחדות, יום שבו על פי התלמוד במסכת תענית "הותרו השבטים לבוא זה בזה" ושבט בנימין שכמעט הוכחד הותר לבוא בקהל. שישה ימים מבדילים בין חושך לאור, בין חורבן לבניין. שישה ימים המלמדים כמה קצר המרחק ביניהם ועד כמה גדול הוא.
העיתונאית והפעילה החברתית במבי שלג ז"ל נהגה להשוות את חלקי החברה הישראלית למגש של פיצה כשכל חלק בחברה הוא משולש אחד מהמגש. לכל משולש יש בסיס רחב וקדקוד. מי שנמצאים בקודקודי המשולשים של הפיצה קרובים מאוד זה לזה ונוגעים זה בזה. הם מייצגים את מי שחיים ביחד, לומדים, עובדים ואף משרתים ביחד. הם שייכים כל אחד למשולש אחר, לקבוצה אחרת, למגזר אחר, אבל קרובים הרבה יותר אחד לחברו שבמשולש לידו מאשר לאלו שנמצאים במשולש שלהם, אך בבסיס הפיצה. אלו הם נושאי התקווה של החברה בישראל. כמוני, רוב רובו של העם בישראל מבקש שיח ואחדות וכמה להן. אחדות, לא אחידות. כבוד לדעת האחר תוך עמידה על אמונתי ועקרונותיי.
פעמיים בהיסטוריה התפלגה או נפלה מלכות ישראל בשנתה ה־73, בתום מלכות שלמה ובזמן מלכות החשמונאים. בשנת ה־73 לתקומת ישראל השלישית אני מבקש להיזכר במורשת סבי, הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל, הרב הראשי בימי השואה והתקומה. בשנת תש"א (1941), כשניסו לשכנעו לא לשוב לארץ ישראל מארצות הברית מחשש שצבא רומל יכבוש את הארץ, סירב ואמר: "מקובלים אנו כי לאחר שני החורבנות, חורבן שלישי לא יהיה". ואולם, הייתכן כי סבי התייחס בדבריו רק לאיום מבחוץ? שהרי הוא נחרד בימיו משנאת החינם בין המחתרות.
איננו יכולים להיות שאננים. איננו יכולים לשקוט מול מגפת השנאה המקננת בקרבנו. האחריות על עתידנו משותפת לכולנו. חובתנו להסיר את מחסומי הפחד, להתמודד עם הבורות ולבנות מנגנוני הסכמה שיאפשרו לנו לחיות ביחד בחברה משוסעת שיודעת לקיים מחלוקות בכבוד.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הותיר לנו בספרו אורות הקודש נתיב לעבודה הלאומית והאישית: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם". הלוואי שדבריו יובילו את המדינה ואת הנהגתה, במחשבה בדיבור ובמעשה.
יצחק הרצוג
נשיא המדינה