אורתודוקסים בעזרת ישראל
אורתודוקסים בעזרת ישראל צילום: יח''צ מרכז ליב"ה

בוקר קייצי אחד, התעוררו תושבי הישוב 'לב השומרון' למחזה שכלל לא ציפו לו. על שמונה מבנים שנבנו ביישוב זה מקרוב, וטרם אוכלסו, נתלו שלטים פרובוקטיביים של תנועת שמאל קיצוני בשם: "שלום מיידי". "הכיבוש משחית", "שני ישובים לשני עמים", "להחזיר את השטחים הכבושים לערבים", אלו מקצת הסלוגנים שנצפו, באותיות ענק.

עברה בקושי חצי שעה וכבר עשרות מתושבי הישוב מיהרו להתאסף סביב המבנים החדשים. "מה לכם ולשומרון? צאו מכאן מהר!", קרא אלקנה, אחד מוותיקי התושבים, לפעילי השמאל הקיצוני שהתנחלו בבתים. "מאין החוצפה, להיכנס למבנים שהישוב בנה, לחטוף אותם, ועוד במטרה למסור אותם לאויבים?!", הוסיף דביר, תושב אחר.

פעילי השמאל כמובן לא התרגשו, הם רגילים למאבקים שכאלה. אחד מראשי הפעילים שלף מגאפון והכריז: "השומרון היה ונשאר שטח פלשתינאי, אין ליהודים זכות פה!". לא נחה דעתו עד שהטיח באוזני התושבים הרותחים: "כל הפיגועים הם בגללכם, תחזירו לערבים את השומרון, ובזה יבוא השלום. עכשיו!"

עברו כמה שנים, והעימות מול הפולשים למבנים ב'לב השומרון' הפך למאבק ציבורי אדיר. על פי פסיקת בג"צ, אבטחו כוחות משטרה רבים את פעילי השמאל, עד שיוכרע דין המבנים. אל מול זה הגיעו לישוב בני נוער רבים וטובים, מכל הארץ, וגם לא מעט מבוגרים, במטרה להיאבק על קדושת הארץ המובטחת. נערים אידאליסטים נכנסו למבנים במטרה להחזיר אותם לידי הישוב. רבנים חשובים הגיעו ומסרו בפני הציבור הרחב דברי חיזוק ועידוד על קדושת הארץ, על כך ש"ארץ ישראל נקנית בייסורים", ועל כך שאין מאבק צודק מהמאבק של זכותנו על אדמותינו.

כך הלך המאבק ונמשך, עם עליות וירידות, כדרכם של מאבקים. עד שפתאום אירע דבר נורא. יום חמישי אחד, נדהמו כל באי הישוב לקרוא את העיתון הטרי של המתנחלים, שהגיע זה עתה ממכבשי הדפוס. וכך כתב שם אחד הרבנים, בטור ארוך ומפתיע:

"כמובן שאיננו מסכימים עם דרכה של תנועת 'שלום מיידי'. אמנם, מכיוון שיש לא מעט יהודים שמזדהים עם דרכה, נראה שנכון בעת הזו, לאפשר להם להחזיק בשמונת המבנים. ואף על פי שהמבנים נבנו על ידי מנהלת הישוב, אך בסופו של דבר מדובר בסך הכל במבנים נידחים בקצה הישוב. לא ברור מדוע המתנחלים מתעקשים להגיע דווקא למבנים שנתפסו על ידי 'שלום מיידי', הרי יש כל כך הרבה מבנים אחרים בישוב? לאיש מהנוכחים לא חסר כלל מקום לגור".

הטקסט המדהים והמפתיע לא נעצר בזה, אלא המשיך:

"אדרבה, כמה יש לשמוח על כך שפעילי תנועת 'שלום מיידי', שבמשך שנים רבות התנכרו למפעל ההתנחלויות, החליטו סוף סוף לבא ולהתיישב בהן. גם אם בסופו של דבר הם עושים זאת במטרה להעביר את הקרקעות לידי הערבים, מכל מקום אי אפשר שלא להתרגש. מרגש ומחמם את הלב לראות שההתנחלויות תופסות מקום כה חשוב בחייהם, עד שהם מוכנים להשקיע בהן כל כך הרבה זמן ומשאבים. גדול קידוש השם מחילול השם".

הרב הוסיף והתייחס גם לגדולי התורה שנפטרו:

"אמנם גדולי ישראל נלחמו מאז ומעולם בתנועת 'שלום מיידי', והביעו דעתם הנחרצת שצריך להיאבק למען שלימות הארץ, אך כעת כבר נראה ברור ש'שלום מיידי' זו עובדה מוגמרת. המאבקים לא צלחו, ולכן צריכים לחזור ליסודות של אחדות ישראל".

אם לא היה די במסמך המטלטל הזה, באו משפטי החתימה שלו, המדהימים לא פחות:

"על מנהיגי הישוב לספק לפעילי 'שלום מיידי' את כל צרכיהם, כולל מצעים, מזון, ביגוד להחלפה וכדומה. ואם ירצו שלטים נוספים, יש להדפיס עבורם שלטים בשלל סיסמאות, ככל שיצטרכו. כמובן שהכל ייעשה בשמחה ובמאור פנים. יש לחדול מכל מאבק על המבנים, ולהורות לבני הנוער לעבור לבתים אחרים כדי לאפשר לאנשי 'שלום מיידי' מרחב שקט משלהם. אחרת סתם נוצרת שנאת חינם מיותרת. רק באהבה נבנה את ארצנו".

התושבים ההמומים ביקשו לקחת אוויר. מאבק נחוש של שנים קיבל פתאום מקלות בגלגלים. כמה מהם חזרו שוב ושוב וקראו את הדברים מחדש, כאילו בודקים הם האם הדברים באמת נכתבו, או שמא היה זה חלום. עוד בטרם הספיקו לעכל את הדברים, וכבר צעק אלקנה: "שמעתם שחברי הכנסת של מר"צ ורע"ם כבר בירכו על הדברים הנועזים?". גם דביר מיהר לדווח: "ראיתם שהחמאס שיתף את המאמר בחשבון הפייסבוק שלו? הם גם הוסיפו וכתבו מתחתיו: 'סוף סוף, אחרי שנים רבות של מאבק, הרבנים מתחילים להכיר בזכותנו על פלסטין'. ה' ישמור!"

קשה לתאר את התחושה הקשה והנוראה שאחזה את התושבים המסכנים, ואף את כל הציבור הרחב שבא לחזקם. ייאוש, תסכול, הלם, חרדה מפני הבאות; הנערים ישבו מבולבלים, נבוכים ואובדי עצות, "אבל אין מה לעשות", אמרו כולם. "הרב אמר, אנחנו נשמעים". תוך יומיים עזבו כולם את המבנים, לטובת פעילי 'שלום מיידי'. לאחר מספר שבועות, כצפוי, מסרו פעילי 'שלום מיידי' את המבנים לידי משפחות ערביות שבאו להתגורר בישוב.

מכאן, הייתה הדרך קצרה. פעילי 'שלום מיידי', הנמרצים והמולהבים מההישגים החדשים, לא נחו לרגע. חלפה שנה וחצי, וכבר כל הישוב 'לב השומרון' נהיה בשליטה ערבית מוחלטת, בעזרתם האדיבה של פעילי השמאל הרדיקלי. עברו חמש שנים, וכבר כל יהודה ושומרון עברו לידי האויבים.

שלש שנים לאחר מכן, מוצאים עצמם אלקנה ודביר בירושלים המופגזת. מחוסר אונים, החלו השניים לנהל שיחת נוסטלגיה והתרפקות, על העבר המפואר של ההתיישבות. "אני לא יכול לשכוח את אותו יום חמישי מר ונמהר, בו כל המאבק על שלימות הארץ קיבל סטירת לחי בפנים. אוי, מה היה לנו", אמר אלקנה בקול רועד ובעיניים דומעות.

"מסכים איתך לגמרי", הוסיף דביר. "אי אפשר לתאר מה עבר עלינו מאז". "כמה חבל ששמענו בקול דעת יחיד", אמר אלקנה, והוסיף: "הרי רוב מנין ובנין של הרבנים דווקא תמכו מאז ומעולם במאבקנו הנחוש על כל פיסת אדמה מארצנו". "אכן", הודה דביר והוסיף: "חבל שהלכנו אז אחרי אותה דעת יחיד, ששיקפה ייאוש עמוק, שהתייאשה מהניסיון לתקן ולהנחיל את האמת. הלוואי וילמדו מכך לקח לעתיד".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו