החופש הגדול. כמה חיכיתי לו כשהייתי ילדה. ריח של שלווה, השעון חונה בצד הדרך ונותן למחוגים אחרים, איטיים יותר, להסיע את רכבת הזמן. אפילו השעמום היה מופלא.
אוקיינוס אינסופי של זמן והורים שנמצאים איתנו בבית. טיול אחד בשבוע ופעמיים ים. מדי יומיים־שלושה אבי מכנס את כל הילדים ויחד אנחנו שרים את שירי 'אלף זמר ועוד זמר' לפי הסדר, מהשיר הראשון בכרך הראשון ועד ה'סיום' עם השיר האחרון בכרך השלישי.
בשעת חירום, כלומר, כשהיינו נתקלים בשיר שאבי לא הכיר, היינו נשלחים למושיעה הגדולה, כלומר לאמא. היא אף פעם לא אכזבה. בין לבין היינו מבקרים בגינות ציבוריות לא מוכרות, נוסעים לדודים במושב לכמה ימים ומחכים לשיא השיאים: חופשה בבית הארחה. יום אחד הקסם הזה היה נגמר ושנת לימודים חדשה עמדה בפתח. אני הייתי צועדת לבית הספר הכי רעננה שיש. נחתי, חוויתי, הייתי.
זה היה החופש שלי. לא חו"ל, לא מופעי ענק, לא אטרקציות גדולות. איש לא ביקש שיביאו לו את הירח. ההורים פשוט היו איתנו הילדים, ונתנו לנו את כל מה שהיינו זקוקים לו במשך חודשיים, נוכחות וחוויות קטנות של יחד. ההורים שלי היו מורים.
תשעה שבועות יותר מדי
עד היום כשהחופש הגדול מתקרב אני מריחה את השלווה ההיא ומחייכת לעצמי, ובכל שנה מחדש החיוך נמחק אחרי דקה. "את לא מורה", אני מזכירה לעצמי, "גם בעלך לא. את שוב הולכת לתפור יום ליום ושבוע לשבוע בעבודת טלאים אינסופית ומייגעת. ואת לא כל כך טובה בתפירה".
לא, זה לא עומד להיות עוד טור על המורים והחופש הגדול שלהם. כמה שבועות לפני סוף שנת הלימודים ליוויתי את הבת שלי בטיול כיתתי ולא קינאתי לרגע במורה, שמקפצת מעל הסלעים, סובלת מהחמסין, מדרבנת את הבנות שנגמר להן הכוח, מושיטה יד לאלה שנפלו ומנסה לרסן מדריכה שרצה מהר מדי. אה, והיא שמרה על חיוך בכל הזמן הזה. לא בחרתי בשליחות החשובה של ההוראה, ולכן לא הוגן שאקנא במי שכן, במיוחד אם זה קורה רק בחופשים של חנוכה, פסח, אסרו חג למיניהם ובחופש הגדול.
גם הילדים זקוקים לחופשה, במיוחד אחרי שנה של קורונה, שנה של סגרים, שנה של מבצע שומר החומות, שנה של אזעקות ופרעות. נכון, הם לא למדו מספיק, אבל גם לא הייתה להם נחת. מגיע להם חופש. אם כי 'בית הספר של החופש הגדול' מוכיח שגם המערכת מבינה שתשעה שבועות זה יותר מדי, שלא לדבר על החופשה של התיכונים.
בכל שנה מחדש אני חוככת בדעתי איך אצלח את התקופה הזאת בנחת. קייטנה ראשונה היא חובה, ומה על קייטנת המשך? עוד מסגרת תפגיש אותם עם חברים ותאפשר לי לעבוד בנחת, אבל הם אמורים להיות בחופש, לא? ושוב אני נזכרת איך התחננתי לפני ההורים שלי שירשמו אותי לקייטנה רק כדי שאהיה "כמו כולם". זה קרה פעמיים בכל ילדותי.
אני לא מאלה שדוגלים בניהול סדר יום הדוק בכל מחיר. אני גם לא נבהלת משעמום של ילדים. הוא אומנם מעלה את מפלס האלימות בעולם, אך מנגד מוליד יצירתיות בלתי נדלית של משחקים ויצירות שלא היו באות לעולם בדרך אחרת. אבל שבועות שלמים של חוסר מעש - זה כבר מינון יתר.
בכל שנה הפער הזה בין מה שחוויתי כילדה ובין מה שילדיי חווים קורע אותי. בכל שנה אני חושבת מחדש על הסבה להוראה (מחשבה שנעלמת באורח פלא בראשון בספטמבר), כי הרצון להיות שם בשבילם, להחליט איתם בבוקר, בספונטניות, מה עושים היום, לשלוף גלילי נייר טואלט ולהפוך אותם לעץ או לפרפר או למעמד לעפרונות, להכין יחד בכיף ארוחת צהריים, לנצל את התקופה הזאת לחינוך מקרוב בגובה העיניים, להחלטות טובות ולאיסוף חוויות פשוטות בסל החיים, כל כך שונה מהמציאות בפועל.
ממועצת השורא עד מועצת יש"ע
אבל זה לא רק זה. לחוסר הנוכחות של ההורים בחודשי הקיץ יש מחירים גבוהים מאיכות החופשה של הילדים. אצל הילדים הקטנים זה אומר זמן מסך מוגבר פלוס פלוס, השגחה של בייביסיטרים מכל מיני סוגים, חינוכיים יותר או פחות, ואצל ילדים גדולים מדובר על הגעה לכל מיני מחוזות שלא היו באים בחשבון אם ההורים היו בסביבה, פנויים ולא טרודים בעבודה.
החופש הגדול הפך לעיסת קיטורים של ההורים, על האורך שלו, על העלות, על הילדים הנודניקים. אז לא, ההורים לא באמת חושבים שהילדים החמודים שהם הביאו לעולם הם רק מטרד. התסכול הוא שמדבר מגרונם. הפער הבלתי נתפס בין ימי חופשה שמקבל עובד סביר ורגיל במשק ובין ימי החופשה שמקבלים ילדיו.
מתי ייבנה כבר הגשר מעל התהום הבלתי נתפסת הזאת? מתי נוכל גם אנחנו, המבוגרים, להיות מאושרים לקראת הצלצול האחרון של שנת הלימודים ולדעת שצפויים לנו עכשיו כמה שבועות משותפים של שגרת חופשה ברוכה עם הילדים?
הנה עצה לממשלה החדשה. רוצים לטפל בנושא שכואב גם לאנשי ימין וגם לאנשי שמאל? רוצים לגרוף אהדה מכל חלקי העם? טפלו בנושא הזה. בימי החופשה של העובדים, באורכו של החופש הגדול ובמפגש ביניהם. הנושא הזה יקבל אישור גם במועצת השורא וגם במועצת יש"ע, הקואליציה תמחא כפיים וגם האופוזיציה. אני מחכה לראות איך תעשו את הקסם הזה. ועד אז אנשום עמוק, אתפוס גלגל, אשחה בים הגבה־גלי של החופש הגדול, בתקווה שאי שם באופק מחכה לי חוף מבטחים.
לתגובות: ofralax@gmail.com