סדרי העדיפויות ברורים – קודם כלכלה ותיירות, אחר כך תפילה ומשפחה ויהדות. נתב"ג
סדרי העדיפויות ברורים – קודם כלכלה ותיירות, אחר כך תפילה ומשפחה ויהדות. נתב"ג צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

היה הייתה פעם מדינה קטנה לחוף הים התיכון, שכמו בכל רחבי העולם גם בה פרצה מגפה נדירה של סוסים שפוגעים בבני אדם. בתחילה חשבו שאלה בסך הכול סוסי פוני עם יחסי ציבור, אבל מהר מאוד התברר שמדובר בסוסי פרא מסוכנים למדי. במשך כמעט שנה השתוללו הסוסים ברחובות, פגעו בבריאות הציבור ורמסו את שגרת החיים, עד שמנהיגי המדינה הצליחו להשיג מנעולי פייזר איכותיים שהחזירו את הסוסים לאורווה, את השד לבקבוק ואת הנכדים לסבתות שסוף סוף זכו לחיבוק.

אבל אז התחלפה הממשלה (באותה מדינה ים־תיכונית פחות התחברו לביטוי "סוס מנצח לא מחליפים") ואחרי כמה ימים שוב נצפו ברחבי המדינה עדרים פראיים שדהרו ברחובות כמו סוסים משולחי רסן, מה שהדליק נורה אדומה אצל בכירי הרופאים במדינה. "צריך לפעול", הם אמרו לשרי הממשלה החדשה.

"לא צריך", אמרו השרים, "הסוסים נעולים באורווה".

"אבל אלה סוסים חדשים מחו"ל", הסבירו המומחים, "יש חשש רציני שהם יודעים לפרוץ את המנעול".

"יאללה יאללה, שמענו כבר את ההפחדות שלכם", אמרו שרי ממשלת הריפוי והלכו לצלם סרטוני טיק טוק, חוץ משר הבריאות שהבין את גודל השעה והאחריות ומיד, ללא היסוס, פיטר את המנכ"ל. ואכן, האזהרות היו מוגזמות לגמרי וממש לא במקום. כלומר הסוסים באמת כרסמו את מנעולי האורווה ובעטו ברגל גסה באנשים בכל רחבי הארץ, אבל הציבור נשאר אדיש ושכנע את עצמו שהכול בסדר – וזה העיקר מבחינת הממשלה.

"תקשיבו", ניסו המומחים לגרום לשרים להפסיק לרגע להצטלם לשער המוסף של ידיעות אחרונות ולקחת אחריות, "אנשים טסים לכל העולם ומביאים הנה סוסים מסוכנים מאוד. Hold your horses!".

"בסדר", התרצו השרים, "נסגור את כל הטיסות לאומן לפני ראש השנה".

"ועד אז?"

"עד אז אנשים רוצים לסוס. כלומר לטוס", היטיבה שרת התחבורה את קוקו זנב הסוס שלה, "באנו להיטיב עם העם, לא להציק לו".

"להיטיב עם העם זה לדאוג שהסוסים לא ירמסו אותו", מחו המומחים, "מה התוכנית שלכם? לסגור את האורווה רק אחרי שכל הסוסים יברחו?"

"אל תרתמו את העגלה לפני הסוסים".

"מה זה קשור? ואגב קשר, אם לא קושרים את הסוסים הם בורחים".

"די עם ההיסטריה", אמרו השרים מדושני העונג, "אם יהיה צורך נביא עוד מנעולים".

"יש מספיק מנעולים לכולם?"

"זה לא עניינכם".

"אז מה יהיה?"

"לא ענייננו".

ומכיוון שהסוסים השתוללו וכבר אי אפשר היה לשים להם רסן, ביקשה הממשלה מהתושבים שהם ישימו רסן על פניהם כאשר הם נמצאים במקומות סגורים, ובאופן כללי שירסנו את עצמם בזמן שהממשלה מוסיפה עוד שרים וסגני שרים והתושבים נושאים בעול כמו חמורים. העיקר שקיץ וחופש וחם וסוס ורוכבו רמה בים והממשלה מחכה שכל הסוסים יברחו ורק אז היא תסגור את האורווה. לא לפני שהיא תכניס לתוכה את כולנו. זה יקרה כנראה בתקופת החגים, כשמצד אחד הקטסטרופה תהיה ממש גדולה ומצד שני המשק לא יפסיד הרבה ימי עבודה, כי מה זה כבר תפילות בלי מניין וסבא וסבתא ששוב יהיו לבד בחג לעומת הזכות לנסוע לחו"ל ביולי־אוגוסט. זו מדינה מסודרת עם סדרי עדיפויות ברורים – קודם כלכלה ובילויים ותיירות, אחר כך תפילה ומשפחה ויהדות. ככה זה כשראש הממשלה הוא אחד שאפשר לגנוב איתו סוסים.

************************

בית קטן באולימפיאדה

"אתה פשוט מקנא", אמר לי מישהו אחרי שבשבוע שעבר כתבתי פה שהאולימפיאדה היא שעמום אטומי. אולי הוא צודק, למרות שאני באמת לא מבין מה יש לקנא בספורטאים שאסור שהמשקל שלהם יהיה יותר מ־49 קילוגרמים (כולל מסת שריר ורוק) רק בשביל הסיכוי לתלות חתיכת מתכת על הצוואר התפוס, בזמן שאני נהנה מאותם כאבי ברכיים בלי לרוץ ולספור קלוריות.

"אם זה לא מעניין אותך אתה לא חייב לצפות בזה", הוא אמר לי, ובזה הוא טועה בגדול. כי אני גדלתי בתקופה שהיה פה רק ערוץ אחד, ערוץ ממלכתי שקבע לנו מה נראה ומה לא. ואת האולימפיאדות הערוץ העריץ בהחלט רצה שנראה, הן בשל הערך החינוכי הגלובלי והן בגלל שבמשך שלושה שבועות הוא לא היה צריך לשדר שום דבר אחר.

בואו נניח שהשנה היא 1984 ואנחנו ילד ישראלי ממוצע שמדליק את הטלוויזיה בחמש וחצי אחר הצהריים כדי לראות את התוכנית האהובה עליו, נגיד 'בית קטן בערבה', סדרה על משפחה של מתיישבים אמריקנים בקליפורניה בתקופה שעדיין היה מותר להגיד "מתיישבים" ו"משפחה". אז אנחנו מדליקים את הטלוויזיה ומקבלים קליפורניה, אבל לא את לורה אינגלס אלא את לוס אנג'לס, 50 מטר בסגנון פרפר מהבריכה האולימפית עם משה גרטל הנצחי, שהיה נכנס בעצמו לבריכה אילולא החוזה הקיבוצי של ערוץ 1 חייב אותו להישאר יבש ולהתעלל בילדים מאוכזבים בישראל.

זה היה עובד ככה: במשך רבע שעה המצלמה הייתה מצלמת בלונג־שוט את הבריכה הריקה ולא היה קורה כלום, עד שהשחיינים היו נכנסים למתחם ועדיין לא היה קורה כלום. אחר כך הם היו פושטים את החולצות ועושים מתיחות כדי לבזבז את הזמן, ואז נעמדו על המקפצה, מישהו היה יורה באוויר, גרטל היה אומר "והם יוצאים לדרך!" ואז הם היו קופצים למים ומאותו רגע לא היו רואים כלום עד שאיזה ראש היה יוצא בצד השני של הבריכה וגרטל היה מכריז בהתרגשות ש"האמריקני ניצח!" והפרשן היה משבח את סגנון השחייה הייחודי שלו למרות שהוא השפריץ המון מים.

אחרי שהנזל וגרטל גמרו את ההלל קיווינו שעכשיו תתחיל הסדרה שלשמה התכנסנו, אבל במקום בית קטן בערבה השידור עבר לאצטדיון האתלטיקה הסמוך, שם המצלמה הייתה מצלמת בלונג־שוט את המסלול השומם בזמן שהשדרנים היו מקשקשים רבע שעה על הסיכויים לשבור שיא עולם, עניין שאף פעם לא הצלחתי להבין כי כילדים תמיד הזהירו אותנו לא לשבור שום דבר. אחר כך היו יורים באוויר והשדרן היה זועק "והם יוצאים לדרך!" כאילו שלא ראינו בעצמנו. אחר כך היו מראים איך מישהו מקבל מדליה על זה שהוא הצליח לזרוק דיסקוס בלי לפגוע בשופט, אחר כך חמש שעות טניס, אחר כך קפיצה במוט, אחר כך קפיצה בלי מוט, אחר כך שוב בריכה, ואז ג'ודו, תחרות שאף אחד לא הבין מה קורה בה עד שהישראלים התחילו להביא מדליות ומאז עדיין אף אחד לא מבין מה קורה שם.

ככה הערוץ הראשון והיחיד היה ממשיך לשדר את האולימפיאדה לתוך הלילה, עד שההורים היו זורקים אותנו למיטות בפליק פלאק מפואר ששווה, אם אתם שואלים אותי, לפחות מדליית ארד.

מאז עברו הרבה שנים והיום אני כבר לא כל כך ילד. אבל בכל ארבע שנים, כשכולם מתלהבים מהאולימפיאדה ומספורטאים מזי רעב, אני מרגיש צורך בלתי נשלט לגשת אל הטלוויזיה ולצפות בשעמום הזה עד כלות כל הכוחות והלילה, אולי בכל זאת יתחיל פתאום בית קטן בערבה.

dvirbe7@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו