יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

היה היה פעם יהודי תמים וצדיק בשם יוסף, שיותר מהכול אהב לא לעבוד בראשון והיה מתאמץ כל השבוע כדי להגיע ליום ראשון כשלוח הזמנים שלו פנוי. כל העיירה כינתה אותו "יוסף מוקיר ראשון" (מה שגרר לפעמים אי הבנה כשבלבלו בינו ובין השכן שלו שעבד בעיתונות מגזרית - יוסף מקוראשון).

אהבת היום הראשון לא הקלה על משק הבית של יוסף, מאחר שאף מעסיק לא הסכים להעסיק מישהו כזה שכל ראשון מבריז כי "יש לי מיגרנה", או כי "אני צריך לקחת את החמור לכיוון פרונט", אך אשתו של יוסף מעולם לא התלוננה על מר גורלה, וכששאלו אותה אם לא מפריע לה שהיא מסתובבת במהלך השבוע לבושת סחבות ורעבה, היא הסבירה שזה שווה הכול כדי שהילדים יראו פעם בשבוע את אבא בבית, ישן כמו חזיר עד אחת עשרה בבוקר ואז קם, מכין קפה ובוהה בתקרה עד אחת ורבע.

באותה עיירה עצמה חי לו יהודי אחד רשע שלא ידע להעריך בטלה של יום ראשון, כי הוא היה מהאנשים המרגיזים האלה שקמים בבוקר ורוצים "לטרוף את העולם" יימח שמם. איכשהו יצא שהחריצות הנוראה הזאת גם הובילה לעשירות מסוימת באיזושהי קורלציה נדירה ובלתי ניתנת להסבר. כנראה ענייני רשע וטוב לו. בקיצור מדובר היה בגביר עשיר. לילה אחד חלם אותו גביר חלום, שזה לא דבר של מה בכך כי כאמור, הוא בקושי ישן מרוב מאמצים "לאכול את החיים" ו"להיות כל מה שהוא יכול להיות".

בחלומו של הגביר בישר לו מלאך כי כל עושרו עתיד לעבור לידי יוסף מוקיר ראשון, הבטלן האחד עשר. הגביר התעורר שטוף זיעה והחליט באותו לילה להמיר את כל ממונו באבן יקרה אחת ולתפור אותה בכובעו כך שעושרו תמיד יהיה סמוך אליו. פתרון מושלם בלי נקודת תורפה לכל הדעות. הגביר כמובן קם בראשון על הבוקר כדי ללכת לתופר הכובעים ולבצע את שהחליט. כי כפי שפירטנו לעיל, מדובר היה בבן אדם מרגיז מאוד.

הימים חלפו כטבעם של ימים, וערב אחד בעודו עובר במרץ על גשר המונח מעל מים סוערים (ומהרהר בכך שזה אחלה שורה לשיר בלעז, לא עלינו), באה רוח גדולה והעיפה את כובעו של הגביר ישר לנהר שמתחת לגשר. הגביר זעק זעקה מרה וליבו נשבר לרסיסים. אך הוא נאלץ להזדרז ולחזור לביתו כי כבר החשיך ותכף מתחיל הפוגרום (כי מדובר היה באירופה של המאה ה־19).

ממש באותו רגע, מתחת למים, בא דג גדול ובלע את הכובע יחד עם האבן היקרה. הדג עצמו, אגב, לא התרגש מזה כל כך כי בדיוק באותו בוקר חברה שלו סיפרה לו שהיא עוזבת אותו לטובת דיונון, אז איך אומרים, הכובע לא היה הדבר הכי גרוע שהוא נאלץ לבלוע באותו יום.

למחרת היה יום שני ויוסף מוקיר ראשון עשה דרכו לשוק כדי למצוא עבודה מזדמנת כשמוכר הדגים, ששרד את הפוגרום של ליל אמש, הכריז ש"אלה לא חיים אלה" ושהוא נוסע לניו־יורק להיות קומיקאי. כמחווה אחרונה של פרידה הוא חילק את מלאי הדגים שלו בחינם לכל דורש ולידי יוסף התגלגל דג אחד עם פרצוף כזה מדוכא ובליטה מוזרה בבטן. יוסף רץ הביתה לאשתו כדי לבשר לה שהשיג דג גדול לשבת כך שבראשון יהיה אפשר לחרופ כל הבוקר על בטן מלאה כמו יהודי כשר.

יוסף ואשתו פתחו את הדג ביום שישי רק כדי לגלות בו כובע גדול ובתוכו אבן יקרה. מה רבה הייתה שמחתם, הרי עם סכום כזה אפשר לקנות מזרן איכותי ומתכוונן עם תוספת לטקס לשינה עמוקה יותר. ואולי אפילו משהו לאישה.

יוסף חיכה בסבלנות ליום ראשון ומיד על הבוקר (אחת ורבע בצהריים) הוא ניגש אל החנות כדי למכור את האבן היקרה ולקבל תמורתה את הונו החדש. אך למגינת ליבו, על הדלת של החנות הוא מצא רק שלט שעליו היה כתוב באותיות קידוש לבנה: "סחר באבנים יקרות רק בראשון מ־8 עד 12".

יוסף מוקיר ראשון נאנח אנחה ארוכה של צדיקים שרע להם, חבש את הכובע החדש שלו, עשה את דרכו חזרה לגשר וזרק את האבן היקרה עמוק לתוך מימי הנהר האירופאי המעופש.

כי ימות העולם, בראשון בבוקר הוא ישן.

jacobi.y@gmail.com

whatsapp
הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של ערוץ 7