הרב צוריאל חלמיש
הרב צוריאל חלמיש צילום: עצמי

לאחרונה כתב הרב בנימין טבדי, ראש בית מדרש להכשרת רבנים ברעננה, כי אין למסור ספר תורה כשר ל"עזרת ישראל" הסמוכה לרחבת הכותל המערבי (המכונה בדבריו "החלקה הרפורמית").

בדבריו הגיב למאמרו של הרב אליעזר מלמד 'תפילת הרפורמים בעזרת ישראל', שפורסם בעיתון בשבע ובאתר ערוץ 7.

יסוד גישתו במאמר זה, היא הקביעה השגויה כי יש להחיל ככלל על הרפורמים בימינו דין "מינות". עמדה זו אכן מקובלת בחוגים תורניים שונים, אולם עמדתו של הרב צבי יהודה קוק הייתה שונה.

במאמר יסודי בשם "להלכות אהבת ישראל" התבטא הרצי"ה על פי דברי הראי"ה באגרותיו, כי ככלל "אין לנו בזמן הזה אותה המינות המתוארת בדברי חכמינו זכרונם לברכה". מובן מאליו שישנם שומרי מצוות ברמות שונות, אבל מינות איננה. והכלל היסודי לרחק ולקרב: הקשר לאומה ולציון (לנתיבות ישראל ב, מהדורת תשס"ג, עמ' תקנא-תקנז).

מייד לאחר מכן ציטט הרצי"ה את תשובת הנצי"ב השוללת את פילוג האומה. במקומות רבים פירש הרצי"ה תשובה זו כעוסקת בהפרדת האורתודוכסים מן הרפורמים. עסקתי בעניין זה במאמרי 'כחרבות לגוף האומה: הנצי"ב והרצי"ה על הפרדת הקהילות', שפורסם באתר ערוץ 7. על כל פנים, ברור שלדעת הרצי"ה, ככלל, הרפורמים אינם מינים.

גם בדברים שבעל פה הבהיר הרצי"ה כי אין להכליל את הרפורמים ומנהיגיהם כמינים (שיחותיו על אורות ישראל ותחייתו יב-יט, עמ' 218). "מעשה אבותיהם בידיהם", ויש לקוות לחזרתם בתשובה (שיחותיו על אורות ישראל ותחייתו א-יא, עמ' 277). הדרך לקירוב היא כמובן באמונה ובאהבה.

יתירה מכך. במאמרו "להלכות אהבת ישראל" הדגיש הרצי"ה כי המחשבה להפריד את קהילות ישראל זו מזו, היא עצמה מחשבת מינות. "האומר 'יברכוך טובים', שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום ומוציא את הפושעים מן הכלל, הרי זו דרך המינות".

ובכן, השאלה המרכזית היא האם הקבוצה והאדם רואים את גורלם ביחד עם אחיהם ועמם. כאמור, הוצאת אדם מכלל ישראל - יש במעשה זה עצמו סכנת מינות חמורה, ולפיכך יש לדון כל מקרה ומקרה לגופו. בכל דור ובכל מצב יש לשוב ולדון בשאלה חמורה זו, ואסור להפטיר כאשתקד ולהכליל.

מהי הדרך לקירוב אחים? גם כאן יש להידרש לגישת הרצי"ה, אשר הבהיר שוב ושוב שזיקתם של הזרמים והאישים אל ארץ ישראל ואל האומה, והאהבה העצמית שלנו לזיקה זו, היא המצע עליו תתפתח בעתיד גם השיבה אל איתן התורה.

"במאת השנים האחרונות הופיעה תזוזה מסוימת בתוך חלק היהדות הריפורמית, המתבוללת בין הגויים, עם נטיות מצומצמות של חזרה אל הגוף הלאומי הכלל ישראלי... הצטרפות בשיבת ציון" (כרוז שנדפס בכמה מקומות).

השיבה אל ארץ ישראל היא ההתחלה היסודית. "עם ההבראה מן החולניות הריפורמית בחיוניות אווירא דארץ ישראל של חיי נשמות אוויר ארצנו, נקווה לסייעתא דמן שמייא בחזרת חיוניות גם של חלקי יהדות אלה" (שם).

ובכן, קהילות של יהודים שמגיעות אל ארץ ישראל, אל ירושלים ואל הכותל המערבי, תהיינה סיבותיהן אשר תהיינה, בוודאי קושרות את חייהן עם ציון וישראל. המניע היסודי שלהן הוא בקשת שותפות באומה ובארץ. ביקורת אמונית ותורנית נוקבת ככל שתהיה מצדנו, חילוקי דעות קשים, לא תפר את הקשר היסודי הזה. הם אחינו בית ישראל ויש להדק את הקשר עמם.

אל תהי קלה בעינינו התכנסות דתית של אחינו סביב הכותל המערבי בירושלים. זוהי זיקה חיונית הקושרת אותם אל האומה וציפייתה הרוחנית לתיקון עולם. לצד ביקורת נוקבת על העמדה הרפורמית ביחס לתורתנו, עלינו לשמר ולטפח את זיקת אחינו לציונות ולעם ישראל. יש להם מקום עמנו. השלכות נתק כואב בינינו, עשויות להתבטא דורות קדימה. "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כר' יהושע בן פרחיה".

מהומות והפגנות כוח מועילות בטווח הקצר. אולם אחינו וקהילותיהם לא נעלמים לשום מקום. הציבור החילוני, המסורתי והליברלי בישראל סולד מכפייה דתית, כפי שאכן ראוי, ומלחמות כוחניות מרחיקות אותו מדרכה של תורה, שכל נתיבותיה שלום. כמובן שויכוחים רעיוניים תמיד יהיו, נוקבים וישירים. אך רק על גבי שותפות והפגנת אהבה גלויה.

מדיניות של סילוק ונוקשות מרחיקה את הציבור הכללי, שאינו מבין כיצד הציבור התורני מגבה שוב ושוב כפייה ברחבת הכותל העתיקה. תמיכה בהפניית אחינו הרפורמים והקונסרטיבים אל עזרת ישראל המיועדת להם, היא תמיכה באחדות, שלום וערבות. יש ערך עצום אפוא בהסרת המחלוקת מסדר היום הציבורי.

הגברת הפילוג בין קהילות ישראל, בינינו שומרי מסורת התורה שבעל פה ובין אחינו הטועים שאמונתם שונה, פוגמת באחדות ישראל וממילא בקדושת עם ישראל ובהתגלות התורה. כפי שכתב הרצי"ה בשם הנצי"ב, "לא זו העצה. העצה היא להרבות תורה, להרבות אהבה" (במערכה הציבורית, עמ' קכ).

הערות אחדות עליהן ציין הרב טבדי במאמרו, ייענו בע"ה במסגרת נוספת.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו