רחלי אייזדורפר
רחלי אייזדורפר צילום: אביגיל פיפרנו באר

הרבה זמן לא נהנתי כל כך. צחקתי באמת, מהומור נמוך ושטחיות ממש טהורה, כמו שלא צחקתי כבר הרבה זמן.

ישבתי בסרט קולנוע, נחנקתי מצחוק, רקעתי ברגליים מרוב צחוק. צרחות של צחוק היו בקהל.

הומור נמוך ממש, כמה נמוך אתם מכירים? אז כזה, רק יותר נמוך. כמה שזה היה דבילי - ככה נהנתי יותר.

זה לא סרט שמתאים לדוסים והיו רגעים שתהיתי לעצמי גם מה הקשר בחוסר צניעות בסצנות מסויימות לתסריט?! הדוסית שבי יצאה ואמרה: זה מה שאת רואה? משחיתה לעצמך את הנפש. זה מה שאת רוצה?

משהו בי היה מאוד קרוע. מצד אחד ממש נהניתי. מההומור, לצחוק, להשתחרר, להיות עם חברים.
משהו אחר בי כמו התבאס שזה סוג הבילוי שאני מייצרת לעצמי.

זה קורה לפעמים גם במוסיקה. אני שומעת מוסיקת טראש, שיש בה מילים ממש, איך לומר בעדינות, מגעילות, שיש בהם חוסר כבוד לנשים, לגוף הנשי. החוסר צניעות יוצא משם בצורה כל כך מבזה וזולה, אבל הקצב של השיר והאווירה שהוא מייצר, עושה לי טוב, מבלי להתעכב על המילים יותר מדי. את חלקם אני אפילו לא יודעת חוץ מהפזמון שנתפס. אם אני רגע מניחה את התוכן ואת המילים בצד- אני באמת נהנת מזה, באמת.

המלחמה אצלי בין הגשמיות לרוחניות, כל הזמן נמצאת שם. בא לי להיות הבן אדם הכי גשמי בעולם, הכי טראש, הכי שקוע בהומור נמוך, אווירה טובה, שמחה ושטחית, בלי יותר מדי עומק ומחשבות על החיים.
ויש גם את הקול הזה שמעודד: "שחררי כבר! תהי כיפית, זורמת. לא כיף להיות לידך ככה". אבל גם תוהה אם זה באמת מה שאני רוצה לזמן לחיים שלי.

אם הייתי מתחילה לצאת לדייטים לקראת בניית הפרק ב' שלי (לכל זמן ועת...), הייתי מדייקת לעצמי אם האדם שמולי זה מי שאני רוצה לזמן לחיים שלי. אני רוצה בית, שה' נוכח בו. זו הפנטזיה שלי. להקים בית שהקב"ה גר בו. והרי ה' גם חי את השטחיות הזו, כי הם חלק מהבריאה שהוא יצר פה. אז ברגעים האלה שאני יותר בגשמיות, ה' לא נכנס?!

זה מבלבל. האהבה הזו להיות גשמית ממש. אוהבת לחיות את הבל ההבלים שבחיים האלו, את הרדוד,
וזה לא סותר שיש בי משהו שרוצה מאוד את לצלול לעומק, שמחפש את המהות, מבקש לחיות בעולמות עליונים, להיות למעלה, ללמוד תורה ולעשות עבודה עם עצמי, לא לשהות במקום נמוך כזה. לחתור לאמת שלנו, לייעוד שלי שלשמו התכנסתי לעולם, לכאן.

יצאתי מהסרט עם "וואו, כמה צחקתי, יוווו, כמה כיף היה". ואין לי מילה אחת להגיד על ההומור הזה שעשה לי כ"כ טוב. הגאונות שבדביליות. לא צחקתי ככה הרבה זמן ואם הייתי יכולה, הייתי הולכת שוב. בשביל ההומור, להיקרע מצחוק ולהשתחרר אחרי מלא זמן שזה לא קרה.

ושוב הקול הפנימי מערער: "רחלי, באמת, תשקעי בלימוד טוב, תזמני לעצמך עיניים טובות שה' נוכח בהם. שלא תתנצלי על הדוסית שאת, שתהי שמחה בבילוי מתוך מקום של קדושה."

מי אמר שאי אפשר לצחוק, להיקרע מצחוק ולהשתחרר מתוך מקום של קדושה והומור בריא וגבוה?!
אישית, לא מצאתי עדיין את המקום שמאפשר את השילוב וכל הזמן יש לי הרגשה שאני שומעת מוסיקת טראש, שאני הורסת משהו בתוכי, משחיתה את התום שאני רוצה לשמר בי.

היצר הרע והיצר הטוב שכל הזמן נמצאים שם ומושכים כל אחד לכיוון שלו. יוצאת עם חברים דתיים לסרט, מתחם האוכל שלידו לא כשר והם בקלילות מוכנים לשבת, המצפון אצלם בנוי אחרת ורק אני מתלבטת אם זה מתאים לשבת במקום שמוכרים בו פירות ים. היצר הרע מנסה טקטיקה אחרת: "אף אחד לא מסתכל עליך, אז מה הבעיה שלך לאכול משהו סגור במקום לא כשר? מה הבעיה שתשבי פה? חברים שלך רוצים לשבת."

כשהייתי בהודו לפני 12 שנה, אכלתי רק בבתי חב"ד ולא היה בי רגע מצפון על זה או צורך להתנצל על מי שאני. להיפך, רק חיפשתי לאכול כשר, גם במסלולים המאתגרים של נפאל, בהרים. והיום יוצא לי להרגיש את הקושי הפנימי ברצון לשמור על עולם הערכים שלי. לא כיף להיות הורסת המסיבות: "אני אקח רק בקבוק מים סגור" בזמן שכולם עפים על השאר. זה מה שאני? איך מצליחים להנות ולהשתחרר בלי הרגשות אשמה שבאים עם זה?

אני דוסית ולגמרי שמחה בזה ולא רוצה להתנצל על זה שיש בי עוד צדדים כמו לרצות להנות משטחיות טהורה, בלי מצפון. להבין שחוסר צניעות זה חלק נלווה בזה, בסרט היו רגעים שלחוסר צניעות לא היה שום חיבור לתסריט, פשוט היה שם, בשביל הקטע, בשביל הלא יודעת מה.

נניח לזה שהשחקנים נשואים כדת משה וישראל והורים לילדים ולראות אותם על המסך ככה, עשה לי לחשוב על האישה והילדים שלהם ואיזה עצוב זה שככה משמחים אנשים היום וכשאני שומעת שירים טובים של קודש, גם אם הקצב שלהם פחות היסטרי, נעים לי.

כשאני מסיימת ספר תהילים ומעמיקה בלימוד פרשת שבוע, כל שבוע מחדש, מרגישה שהלב מתנקה, שאני מתקדמת, שהלב מכוון נכון, משהו בי מתרכך, יש צלילות ובהירות יותר וזה לא מלכלך.

כשאני שומעת בהנאה רבה שירי טראש ואני ממש מתה על זה, אף אחד לא יכול לקחת לי את זה. בגיל העשרה, הערצתי את להקת בקסטריט בויז שנים וניק קרטר היה חלום ילדות שלי, אלו הדמויות שגדלתי עליהם לצד אברהם פריד והרב מרדכי אליהו זצ"ל. וזה לא שיש חלילה קשר ביניהם. וואו, להבדיל אלף אלפי הבדלות ועדיין סופר כיף לי ככה.

המקום הזה שכל הזמן רוצה לשהות בעולם התורה, בעליונים, חיים נקיים. לעומת הרצון להשתטות, להיות במקום חי ונושם ןאני לא אומרת שבקדושה אין חיות או נשימה, זו חיות שאין שני לה. עדיין מרגישה שאני כל יום חיה את הדואליות הזו בין הגשמיות לרוחניות. ואז מגיעה השאלה: מה אני רוצה לזמן לחיים שלי, איזה בית אני רוצה לבנות? אני רוצה בית שה' גר איתנו, לא בחדר השני, לא רק בסלון או בספרית הקודש, אלא בכל מקום!

בא לי שהוא גם יכנס למקומות שבהם השטחיות נמצאת והריקנות והרצון להיות במקום נמוך לרגע כדי להשתטות בחיים.

הילדים שלי לומדים בתלמוד תורה דתי לאומי, ב"ה. הרצון לגדל אותם בגשמיות מתוך קדושה ורוחניות, שה' יהיה נוכח איתם גם ברגעים שבהם הם בוחרים אחרת. לא יודעת איך עושים את השילוב הזה, את האיזון. כל הזמן מהלכת בין הרצון להתקדם עוד לעבר הקב"ה ולהפוך הכל. שהרצון שלו יהיה רצון שלי ולהיות נוכחת שם לבין המקום הזה שרוצה לומר: אני עדיין פה, לא בעולם הבא, אני עדיין חיה גשמיות, אנחנו נמצאים במקומות גשמיים בסוף ואני לא פורשת מהציבור ולא נזירה, אז למה אני כל הזמן חיה על המצפון ברגעים של הנאה?!

מחכה ליום שאצליח להתרגש ברוחניות כמו שאני בגשמיות. אני מסתכלת על הרב שלי מדבר על עבודת ה' ומתרגשת. מתפללת שנזכה להיות בבחינת "ושים חלקנו עימהם".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו